כוס הישועות קפג

ניחא לן ודאי דבעינן רצופים דאל"כ מצינו לשמירת שטר שנים רבים וק"ל:

בגמרא פשיטא דאל"כ באתרא דמוברי באגי היכי יוכלו לעשות חזקה וק"ל:

עוד בגמ' קמ"ל דאמר לי' כו' א"נ בהכי ניחא לי כו' הוצרך לא"נ ליתן טעם כאשר שארי בעל השדות שסביבותיו זרעי נמי ולא מוברי וק"ל:

עוד בגמ' תנן חזקת הבתים כו' אפשר לומר דאי לאו דאמר רב חמא דמודה ר"ה באתרא דמוברי באגי לא הוה ק' כולי האי מחזקת הבתים דשפיר יש לחלק ולומר דשאני בתים דא"א לידע בודאי אי דר בי' תלת שנין והוא היינו המחזיק דידי' עביד מה דהי' יכול לעשות ולא די דלא נאמינהו אנחנו שהי' דר ג"כ בלילה בתוכה אלא דלא יועיל אפי' חזקתו הלא אפשר דהי' דר ג"כ בתוכו בלילות וסגי דנאמר דצריך להחזיק בתוכו ו' שנין משא"כ בשדות דראינו שלא החזיק בתוכה ג' שנים רצופות וא"כ לא החזיק כראוי אבל אחר דאמר ר"ח דמודה ר"ה דוקא באתרא דמוברי באגי מקשה שפיר הלא בבתים ע"כ דמודה נמי וק"ל:

בתוס' ד"ה אלא מעתה כו' הרבה מאריך מהרש"א בדבור הזה ובד"ה לעיל אלא מעתה כו' והוא אך למותר וק"ל:

ע"ב בגמרא ומודה ר"ה בחנות' דמחוז' כו' יש להוכיח כן מדאמר ר"ה שאכלה רצופות משמע דוקא בשדה קאמר דבריו מכל יכל ולא בבתים והיינו בחניות דמחוזי ומוכח נמי מדמקשה לעיל מבתים וקאמר והא בתים דביממ' ידעי בלילה לא ידעי ולמה לא מקשה בפשיטות טפי מחנות' דמחוז' דודאי ידעינן דלא דר בהם בלילה וק"ל:

עוד בגמ' מתקיף לה כו' אלא באוקמי בה חיותא כו' א"נ כו' ודאי דהוצרך לטעמא דמשטח בה פירי ולא די לי' באוקמא בה חיותא משום דבמקום דאינו ראוי לאוקמי בה חיותא לרעות במאי קני אבל משטח בה פירי כל מקום ראוי לכך והא דלא סגי לי' בטעם הב' משום דא"כ ה"א אפילו פחות מבית רובע נמי הדין כך דלא בטיל אגב ארעא ובאמת זה אינו דבפחות מבית רובע ודאי בטל אגב ארעא כדאיתא באשר"י והב"י הביאו וא"כ אי לא הוה אמר אלא למשטח בה פירי ה"א אפי' פחות נמי דכל מקום אפי' קטן ראוי לכך מש"ה קאמר נמי טעם הראשון ואותו טעם אפשר דאינו שייך כ"א במקום גדול דהוה מיהא בית רובע וק"ל:

בתוס' ד"ה דלא תחזקו אהדדי ואע"ג כו' פירש"י כו' וקשי' לר"י כו' נ"ל דלא קשה מידי דהלא כבר קיימינן דבעל המקח נאמן לומר למאן מכרו בשהמקח עדיין בידו משא"כ בשאין המקח בידו וקרקע כל זמן שלא החזיק אחד מהם ג' שנים הוה כאלו עדיין המקח בידו וא"כ בשנה ראשונה וב' לא הוה מסתפי שאותו שהחזיק בראשונה יאמר שהוא שלו דהלא המוכר הוה נאמן הואיל ולא החזיק עדיין משא"כ לאחר ג' שנים דכבר יצא השדה מתחת ידי המוכר בחזקה א"כ הוה מסתפי בשיחזיקו רצופות שיטעון חזקה נגד חבירו ודוק כי נ"ל שהאמת אתי:

דף ל' ע"א בתוס' ד"ה לאו קמודית כו' עד אי הוה טעין קמי דידי זבנא מנך או קמי דידי דר בה חד יומא כו' מהרש"א כתב דזה אזל אליבא דרשב"א ולא אליבא דר"י דלקמן משמע דהבין דר"י פליג אדינא דרשב"א מדכתבו לקמן ואור"י דלא דמי כו' ואפשר לומר דמעולם לא פליג אדין גופי' אלא אראייתו דסוף המוכר וק"ל. וכן מצאתי בש"ך:

בא"ד ואור"י דלא דמי כו' לא הי' מעכבה הלוקח כו' כתב ר"ח כו' אפשר דר"ח רצה ליישב בזה לישנא דאמר המערער זיל לאו בעל דברים דידי את ולמאי דכתב ר"י בסמוך א"ש ג"כ וק"ל:

דף ל"א ע"א בגמ' א"ל רבא והא עדות מוכחשת היא אפשר לומר דהמעשה הי' דסהדי דהעידו על חזקה לחוד העידו תחלה ואח"כ העידו הני דהעידו על אבהת' ואאכילה ונמצא דאתכחשו תכף בשעת עדותן ולא ק' א"פ קושי' התוס' ממאי דסבר רבא מכאן ולהב' הן פסולי' וא"ת דדייקא להו מדאקדים הש"ס לעדי' דאהבת' לאחרינא אי משום הא לא ארי' דהש"ס הקדים לאשר פעלו בעדותן וק"ל:

ע"ב לימא רבא ור"נ בפלוגתא דר"ה ור"ח קמפלגי כו' הנה בכל מקום דמקשה הש"ס כן הוא משום דדחיק' לה דהוה לכל אחד לפסוק בהדיא כאמוראי או תנאי דקדמו להו ולא להעמיד פלוגתן בלשון אחרת ובדין אחר כאלו נאמר גנובי גנבי ל"ל וכאן א"א לומר כן דדחיקא לי' כי הא דהלא על מעשה אשר בא לפניהם פסקו את דינם. לכך אמינא דדחיקא לש"ס מאי דמקשה לי' רבא באמרו והא עדות מוכחש' היא וזה לא קשה לפי הקס"ד אלא אליבא דר"ח וא"כ קשה אטו אם יסבור ר"נ כר"ה מאי האי דמקש' לי' מר"ח אטו מאן דסובר כר"ה ולא כר"ח גלימא נשקול מני'. וגם האי דקאמר ר"נ נהי דאיתכחש כו' באהבת' מי אתכחש אטו רבא לא ידע האי ואפ"ה קמקשה משום דסבר כר"ח דאמר בהדי סהדי שקרי ל"ל וא"כ אפי' לא אתכחשו באהבת' מ"מ פסולים הם מכאן ולהבא. ואהכי קמתרץ הש"ס אליבא דר"ח לא פליגי אלא אליבא דר"ה כו' וא"כ שפיר קמקשה רבא הא עדות מוכחשת היא דחשיב לי' כעדות אחת ממש וכסברת התוס' בד"ה א"ל רבא כו' ור"נ קמשני לי' נהי כו' כלומר דאין זה אמת דקמתחשב כעדות אחת ואפשר דלא סבר כסברת התוס' בזה ודוק:

עוד בגמ' אנן אחתיני' אנן מסקינן לי' כו' הא דלא קאמר בקיצור אנן מסקינן לי' ולזילות' לא חיישינן דאהכי קא מיירי אפשר לומר דמיירי בשני דברים והיינו ראשון קמיירי בשלא היה מקודם הקרקע בחזקת חד מהם והב"ד הוה מסקי' לאחד על הקרקע אותו שהי' לו עידי אבות ואכילה והשתא בשהביא אידך ג"כ עידי אבות שייך לומר בי' אנן אחתינין השתא לאשר אסקי' מקודם וזהו שאמר הש"ס אנן אחתינן ואח"כ אמרה ואנן מסקינן לי' מיירי בשהי' מקודם בחזקת זה אשר לא הי' לו עידי אבות והב"ד שקלה מני' ונתנ' לאידך ואזה קאמר אנן מסקינן לי' ולכך אפשר דמוסיף הש"ס מלת לי' בהסק' לומר דקאי אאדם דלא קמיירי מני' ברישא וצריכא לן תרווייהו וק"ל, וזהו אמרתי לפני תלמידי בדרך צחות:

דף ל"ב ע"א בגמ' אלא ערער תרי והכא ב"ע כו' ונפק עלי' קלא כו' עד מתקיף לה ר"א כו' ודאי אחר דחזינן דהש"ס מאריך לאוקמא באוקימתא אחריתא אשר עלי' לא נאמר (לפירש רשב"ם ותוס') הא דתלי' באשלי רברבי וא"כ לכאורה דחיקא לן ל"ל דקאמר האי אוקימתא אחר דלא אליבי' קאמר לכך אמינא דלהאי אוקימתא א"ש נמי הא דקאמר דתלי' באשלי רברבי דע"כ לא קאמר ר"א דחיישינן לזילותא דב"ד אלא כשהורידוה ב' פעמים והורד' הקול הוה הורד' ודלא כרשב"ם ותוס' דאל"כ הוה לי' למימר רבותא טפי דאפי' בחדא זימנא חיישינן לזילותא ורשב"ג סבר דאפי' בב' פעמים לא הוה זילותא וא"ת דלעולם לר"א אפי' בחד זימנא הוה זילותא והא דקאמר ג' פעמים להודיע' כוחו דרשב"ג דזה אינו דהלא ר"א ות"ק קאמרי דבריהם קודם לרשב"ג וניחא לן לומר טפי הרבותא במאן דאקדים דברים וק"ל. וא"ת מנ"ל באמת דמיירי בב' זילותא ובשיצא הקול ואתא עד א' ואח"כ שנים הפוסלים ואח"כ א' המכשיר דלמא מיירי באמת בזילותא חדא ובלא קול זה א"א לומר דהלא ע"כ ליכא לאוקמי בשבאו שני עדים הפוסלים מתחלה ואח"כ ב' המכשירים דבמאי קמיירי אי בשבאו המכשירים בבת אחת מאי האי דקאמרו ע"פ עד אחד ואי בשבאו זה אחר זה אכתי קשה למה קאמרו ע"פ עד א' דהלא ע"כ צריכנא לצרפם. ואי תימא דמיירי בעד א' המכשיר ועד א' הפוסל אכתי אית לן למשאל במאי קמיירי אי בשהוחזק בכשרו' ואתא עד המכשיר בתחלה א"כ כי אתא אח"כ עד הפוסל לית לן למחתינהו דאין ערער פחות משנים במקום דמוחזק בכשרות מתחלה ואי בשאתא עד הפוסל מתחלה מ"מ לית לן למחתינהו הואיל דמוחזק בכשרות כהא דאר"י. ואי מיירי בשלא הוחזק תחלה בכשרות ה"נ נשאל במאי קמיירי אי בשאתא עד הפוסל מתחלה א"כ כי אתא אח"כ עד המכשיר לא מוקמינן לי' כי נעמיד עד הפוסל נגד עד המכשיר והעמיד