כוס הישועות קפ

ועיין שם בחידושי דבזורה דשבת אפשר לומר דמיירי שלא הי' ברוח לבד לזרות א"כ הי' אפשר לדקדק הכא מאי מקש' ארבינא דלמא מעשה דרבינא הוה דהי' ברוח לבד כדי לממטי הרקתא וק"ל:

עוד בתוס' ד"ה ורבינא כו' וא"ת כו' אפשר לומר דלאמימר הוה א"ש דהוה מוקי הא דמתני' דגץ כרבנן וע"כ לא פליג ר"י אחכמים אלא לעני' תשלומי' דרבנן מחייבין לשלם ור"י סבר דפטור אבל הרחקה מיהא צריך אבל לרבינא ק' לי' אחר דחזינן דרבנן מחייבין לשלם ע"כ ר"י הרחקה מיהא בעי דאל"כ הוה פליגי בפלוגתא רחוקה וק"ל:

במתני' הי' חופר בור כו' והעצים שלו ברישא לא קתני דעצים שלו משום דדרך השרשים הוא לילך מרחוק בעומק הקרקע מאוד משא"כ בסמוך לאילן וא"כ ברישא דקתני מעמיק ג' טפחים ע"כ בסמוך לאילן קמיירי ושם באמת אין העצים של בעל הקרקע משא"כ בחפירת בור קאמר קוצץ ויורד מעומק א"כ מצי איירי רחוק מאילן ט"ז אמות וקאמר העצים שלו היינו לבעל הבור ועי' לקמן בסמוך וק"ל:

בגמרא אמר שמואל ל"ש אלא בא"י אבל בבבל ב' אמות הנה לכאורה אפשר לדקדק אשמואל מאי קמ"ל הואיל דטעמא דד' אמות הוא משום עבודת הכרם והיפוך המחריש' א"כ ודאי במקום שמחרישתו קצרה אין צריך להרחיק אלא כפי אורך המחריש' לכך אמינא דאפשר לומר דבא להראות לן דבר במאי דמחולקים הפוסקים בי' והוא באשר באו לסמוך בבת אחת דדעת הרי"ן מיגאש דבא"י זה ניתן ב' אמות וזה נותן ב' אמות ובבבל זה נותן אמה וזה נותן אמה ויש מי שכתב שכל אחד מרחיק כשיעור עיין בב"י ובנ"י ונראה דשמואל בא להראות לן דעת הר"י מיגאש לכך קאמר אבל בבבל ב' אמות כלומר מכל וכל די בב' אמות ומסייע' לי' הברייתא דקתני ב' אמות וא"כ אף אם תאמר דגם הברייתא מיירי בא"י ודקתני ב' אמות היינו דמיירי בבאו בבת אחת ומדברת א"כ בהרחקת חד מנהון מ"מ הוה סייעתא לשמואל אחר דחזינן במקום אשר מחרישתן ארוכ' ד' אמות די בבאו בב"א שכל א' ירחיק חצי הרחק' א"כ ודאי ג"כ בבבל כן ולישנא הב' דתני לי' בלשון דרמי מירמי סבר כדעת י"א דלעולם צריך כ"א להרחיק כשיעור אף דבאו בב"א וא"כ סבר דמעולם לא אמר שמואל האי לא שנו כו' אלא דרמי לה מירמי ושמואל שינוי דקמשני דוק ותמצא נכון:

עוד בגמ' א"ל אנא לא קייצנ' כו' מר אי ניחא לי' כו' אפשר לומר ולתרץ מאי דתנן במתב' דקיצץ וגם אי לדידי' לא ניחא לי' לקצוץ למה יאמר לר"י לקצוץ. דהנה אפשר דטעם דבמתני' יקוץ אחר שמתחלה ידע בשנטע לאילן דלא לעולם קיים אלא עד שעתא דיבואי השרשים לבורו של חבירו א"כ מתחלה על דעת כן נטעו ולית לן בה א"כ כשיקוץ לי' משא"כ אם מתחלה נטעו להיות לעולם קיים אינו רשאי אח"כ לקוץ והנה רבא בר"ח מתחלה לא ידע דאסור לי' לסמוך כי סבר שהרחיק כראוי א"כ סבר דאסור לי' לקצוץ אח"כ משא"כ ר"י דידע מתחלה דלאו שפיר נטע ועל דעת כן הניחו לסמוך עד שעה שיבוא לי' היזק ממנו א"כ רשאי הוא לקצוץ. ואפשר לומר ג"כ דהא דקאמרה הש"ס דהוה מפסדי' לגפני' היינו שהיו מטנפי' אותם או דבר שלשארי אנשים לא הוה היזק כל כך משא"כ לר"י דאנינ' דעתי' כדלעיל דף כ"ג בעורבים לכך הותר לי' לקצוץ ולא לאדם אחר וק"ל:

בגמרא א' ר"פ אמרי לי' כולהו ולא יכילי לי' כו' הנה אתר שמצאתי פירושי' ברש"י ז"ל ותוס' וקטניהם עבה ממתני מ"מ תורה היא ואבחר ג"כ דרך אשר אלך בה אולי יישרו בעיני אדם והנה אומר אחר דחזינן לעיל בשיטתם ופלוגתם דרבא דאמר אסור לסמוך הראשון הבא לסמוך בבור ובשארי היזיקות כדאיתא לעיל דף י"ז וי"ח ומהוה הש''ס טובא שם להביא ראיות לסתור דברי רבא ומקשה ממתני' מרחיקי' את האילן מן הבור ומדקתני סיפא ואם אילן קדם לא יקוץ ואי דלא סמך היכא משכחת לה ומשני כדאמר רב פפא בלוקח ה"נ בלוקח ע"ש. והנה התוס' שם בד"ה היו שרשי' מקשי' ג"כ היאך סמך וכתבו דמיירי שסמך שלא ברשות ע"ע והנה נאמר דרב פפא אזיל לשיטתי' דמוקי' למתני' דאילן בלוקח ולכך לא יקוץ דומי' דחרדל ודבורים כדאיתא נמי שם וסבר דכן לא יקוץ השרשים בדסמך בהיתר בלוקח ור"פ סמך ג"כ בהיתר (היינו בלוקח ובזה א"ש נמי דלא תקשה היאך סמך ר"פ מתחלה וק"ל). ולכך רצה למחות בר"ה לקצוץ אחר שהוא בהיתר סמך והא דאיתא במתניתין קוצץ ויורד כו' מיירי בסמך באיסור כדאיתא בתוס' שם ורב הונא הוה דחי לי' מראיות אשר הש"ס מביא למעלה דמותר לסמוך וא"כ מתני' דקתני יורד וקוצץ ע"כ לאו באיסור קא מיירי דהלא רשאי הי' לסמוך עד שלא הי' לחבירו הבור ובמתני' קתני הי' חופר בור כו' דחפירת הבור הי' אחר נטיעת האילן וא"כ אחר דקתני במתני' לעיל אם האילן קדם לא יקוץ ובמתני' הלז קתני קוצץ ע"כ דצריכנא לחלק בין אילן עצמו לשרשים ורב פפא הי' דוחה אותו דלעולם אין לחלק בין אילן לשרשים והא דקתני לא יקוץ מיירי בלוקח והא דקתני קוצץ ויורד מיירי שסמך באיסור ולא בלוקח רק דאדבר הזה הי' מקשה לי' ר"ה א"כ אפי' האילן עצמו יקוץ כקושית התוס' לעיל ולמה תני קוצץ ויורד משמע דשרשים דוקא יקוץ ואדבר זה לא הי' לר"פ להשיב לכך קאמר ולא יכילי לי' עד דאמרי לי' כו' דהנה באשר נאמר דמתניתין מיירי ברבים שהחזיקו והיינו דהאילן דרבים הוא א"כ לא קשה מידי דלכך לא יקוץ כ"א השרשים ולא האילן דהואיל דרבים החזיקו אף שלא כדין מ"מ אסור לקלקלו משא"כ בשרשים ליכא קלקול כולי האי להאילן וגם שהוא חופר ברשותו וקוצץ. וקאמר אח"כ לבתר דנפק אמר אמאי כו' פי' רב פפא אמר כן למה לא אמרתי כן לר"ה (וכן הוא בחידושי הרמב"ן ובת"ח) פירש דשפיר הי' לי לתרץ קושיתו הכי. דהנה ראיתי עוד בחדושי הרמב"ן דמתרץ קושי' תוס' לעיל דלהכי קתני קוצץ ויורד אשרשי' ולא האילן בעצמו דבא להראות לן חידוש הלזה דהעצים הן של בעל הקרקע. והנה א"א לומר כן אלא בשנאמר הא דקאמר והעצים שלו היינו דבעל הקרקע אבל באשר נאמר דהו' דבעל האילן ודחי לא א"ש תירוצו וק"ל. והנה הש"ס לקמן בסמוך רצה להבי' ראי' דהו' דבעל האילן ממתני' דהקדש ורבינא דקאמר ל"ק כאן תוך ט"ז אמה כו' ועתה דוק ותשכח כי נכון הוא למוצאי דעת:

בתוס' ד"ה אבל בפנים בעי טפי והוא כשנטע דקלי' כו' אבל אם נטע גרעין לא כו' יש מקשי' א"כ מאי הוצרך לתרץ ר"י ה"מ אילן לאילן וגפנים כו' ה"ל לומר דמתני' מיירי בנטיעת גרעין ולא קשה מידי דבעי לאוקמי מתני' כרבנן נמי וק"ל. עוד מקשי' לדעת רב אלפס דסבר דמ"מ אין צריך להרחיק משום עופות בבבל כ"א ב' אמות דבהדי ב' אמות דצריך להרחיק משום מחריש' הו' ד' אמות ובדבר זה שוה לא"י עיין בנ"י א"כ מאי מקשה ממתניתין והוצרך לתרץ ה"מ אילן לאילן כו' תיפוק לי' דהוה ד' אמות ואין צריך יותר משא"כ ר"י ורבא דהוה בבבל ובודאי לא הרחיק כ"א ב' אמות א"כ ע"כ צריך להרחיק עוד ב' אמות משום עופות. ועיין בלחם משנה דרצה לתרץ זה בדוחק ואני אומר דגם זה לא קשה כלל דמ"מ הוה קשה לי' מברייתא דקאמרה דאינו צריך להרחיק כ"א ב' אמות וק"ל:

ע"ב בגמרא מידי ארי' בגידולין כו' רבינא אמר ל"ק כו' אפשר לומר דהמתרץ קאמר לי' מידי ארי' וה"ק אחר דראוי לומר טפי דמתני' רבותא דאין מועלין קמ"ל דכח דהיתירא עדיף וא"כ א"א בשלמא בתר אילן אזלינן א"כ שפיר תנא למתני' דהוה לא זו אף זו דלא זו דרישא דהוה אילן דהדיוט לא מועלין אף זו דסיפא דהוה דהקדש נמי לא מועלי' אא"א בתר קרקע אזלינן א"כ תנא למתני' באצל"ז. וא"ת דאי אתא לאשמעינן הא דאין מועלים ה"ל לאשמעינן הקדש בהקדש אף אנן נימא דודאי רצה לאשמעינן נמי הא דאין נהני' רק עיקר רבותא דידי' רצה לאשמעינן באין מועלין. והנה גם רבינא ה"ק ל"ק כאן תוך ט"ז כו' היינו רישא תוך ט"ז והוה א"כ ג"כ לא זו אף זו וק"ל: