כוס הישועות קעא

ב' השדות דאי איירי דשתי השדו' יהי' בחד צד דנגר' בלי מפסיק ביניהם א"כ אין כאן חלוק של שתי השדות אלא חלוקה דשדה א' הוא ואי מיירי דמפסיק בין שתי השדות דתרי אחים או שותפין עוד שדה אחת של אדם אחר א"כ אין שייך לומר דניחא לי' דליפוש אריס' ומאי אהני לי' דיהיב לאחיו בכל שדה אריס א' הלא גם לו יהי' לכל שדה אריס א' לכך מפרשי' דהני תרי שדו' מונחים בתרי עברי נגרא וא"כ כשיהי' לחבירו בכל צד אריס א' נגד שדהו של צד עבר השני יהי' שדה שלו משומר טפי בכל עבר ועבר משא"כ אם יטול חבירו בצד א' ולא יעמיד אלא אריס א' ואף הוא לא יעמיד אלא אריס א' לא יהי' משומר שדהו כולי האי ודוק:

דף י"ג ע"א בגמ' ר"י אמר אית דינא דגוד או אגוד ר"נ אמר לית דינא דגוד או אגוד מדקאמרו האי לישנא ולא קאמרו אמרינן גוד כו' ולא אמרינן יש לומר טפי כפירו' הר"י דאפי' בדמים יקרים כו' ולכך קאמר ר"י אית דינא כו' כלומר לעולם יש לדון כן ור"נ סבר דלית דינא כו' כלומר כלל וכלל לא אמרינן גא"א וק"ל:

עוד בגמ' א"ל רבא לר"נ כו' בכור ופשוט כו' א"ל שאני אומר כו' כד נדקדק לישנא דשאני אומר דקאמר ר"נ דמשמע דהוא אומר כן ולאו דכ"ע הוא וגם למאי דנקט בכור ופשוט ולא נקט פשוט ופשוט. נראה לומר דאפשר דמרמז הא דאי' במכילתן פ' י"נ קכ"ד ע"ב פלוגתא דתנאי אי בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם דלת"ק אינו נוטל ולרבי נוטל באותו שבח וא"כ עבד או בהמה טמאה אשר עומדים להשכיר או לעשות מלאכה דוקא באשר א"א בה דינא דגוד או אגוד א"כ כל מה שירויחו בהם הוה שבח הראוי ואין בכור נוטל בה פי שנים לת"ק וא"כ לא יקוי' בהם דין בנחלת הבכור ומשני ר"נ שאני אומר כו' דשם ע"ב פסק ר"נ כוותי' דרבי דסבר בכור נוטל בשבח שבא מאליו דלא הוה ראוי והנה אף שראיתי בתוספות שם בדף שלפני זה בד"ה היתה מוחכר' כו' דמחלקי' בין נדון ההוא לנדון דידן אבל דבריהם ז"ל אינן מוכרחים ע"ע ודוק:

בגמרא מיתבי מי כו' דברי ב"ה ב"ש אומר כו' אפשר לומר דהוצרך לסיים ולהביא דברי ב"ש דלא תימא דהא דקאמר ב"ה עובד את עצמו כו' מיירי בשאין העבד רוצה לצאת לחירות ולקנות את חלק העבדות לעצמו ולא בא ב"ה לאשמעינן אלא דרשות ביד העבד וביד רבו לעשות כן ולא כפינן להו שישתחרר כדי לקיים מצו' פ"ו לכך מסיי' בדברי ב"ש דאמר תקנתם את רבו כו' וקאמר אלא כופין את רבו כו' ש"מ דרצון דהעבד היה להשתחרר ולא היה העכוב כ"א מרבו וק"ל:

ת''ש ב' אחין כו' הנה אף דתירץ לי' שאני הכא דאגוד איכא גוד ליכא אכתי לא ידע לחלק בדין דשני אחין לומר שאני התם דגוד איכא אגוד ליכא ובקל יש לחלק ביניהם וק"ל:

בתוס' ד"ה לישא שפחה כו' ואע"ג כו' מ"מ אור"י אם הוה יכול לקיים אפי' שבת כל דהוה ובזה א"ש דקאמר ב' חלוקות ולא כוללם בחלוקה אחת לומר לישא ב"ח ושפח' אינו יכול אלא משום דלא דמיא להדדי דבבת חורין מקיי' מצות פ"ו כהוגן ובשפחה איינו מקיי' כ"א שבת כל דהו לכך חילקם וק"ל:

בד"ה כופין את רבו וא"ת כו' עד והא דאמר נמי בפ' בכל מערבין כו' התם משום דקא עביד ע"ה איסור' על ידו של חבר כו' לכאורה יש לדקדק דא"כ גם על עיקר קושיתם יש לתרץ כן דמיירי בעבד אשר נטל רבו חצי דמיו ושיחרר חציו ואי לאו דעביד הכי הוה יכול לקיים שבת כל דהו בלקיחת שפחה וק"ל ויש ליישב:

עוד יש לדקדק על קושי' הש"ס אשר מדייק דטעמא דמפני תיקון העולם הא לאו משום פ"ו לא כייפינן לי' מטעם גוד או אגוד דלמא התם שאני דיש איסור בדבר לשחרר את העבד דעובר אלאו ולכך לא אמרינן בי' דין דגוד או אגוד אי לאו דמצוה רבה דפרי' ורבי' דוק:

ע"ב בגמ' ת"ש כל שאלו יחלק כו' יש לומר או לאו פלוגת' דר"י ור"נ לא הוה קשה לן הני מתני' אהדדי דבחדא משמע דאמרינן גו"א ובאחרינא משמע דלא אמרינן דהוה אפשר לחלק ולומר דהא דקאמר בברייתא ואם לאו מעלין אותו בדמים היינו דע"כ לא שומעי' לזה דקאמר גוד או אגוד אלא במעלה אותו בדמים הרבה דיש סברא לזה ג"כ דנאמר טפי גו"א משאינו רוצה להעלות בדמים דיהי' ריוח לחבירו בשיברר ליקח הדמים של חציו אבל בשאינו רוצה להעלות בדמים דאין כאן ריוח לחבירו וגם אינו רוצה ליקח אזי שומעי' לו אבל השתא דפליגי בהדדי וסבר ר"נ לית דינא דגו"א וכבר כתבתי דמלישנא הדא משמע דמעולם לא אמרינן גו"א קשי' לי' שפיר השתא ודוק:

בגמרא א"ל אביי לר"י הא דר"י דשמואל היא כו' ואי ס"ד כו' מאי ארי' בכרך א' כו' כד נדייק מאי דרצה לומר בזה אביי דהא דר"י דשמואל היא או לא ומאי אכפת לן בזה ואגב זה יתורץ שפיר קושית התוס' בלי שנאמר דהוה מצי למימר ולטעמך. ונראה לומר דגם אביי בעצמו ור"י היו מסופקים בדר"י אי אמרינן גוד ואגוד אפילו בשיאמר אחד שקול את חדא ואנא חדא ואף דתרווייהו צריכין להאי ולהאי או אי לא אמרינן גוד ואגוד אלא דוקא בשאין תרווייהו צריכין להאי כדמסיק ולכך קאמר אביי הא דר"י דשמואל היא וא"כ שמעינן דאית ליה גוד או אגוד אפילו בתרווייהו צריכין להאי ולהאי ודחי ליה ר"י מדרב שלמן ודוק השתא:

עוד בגמרא וי"א לא הי' לו אלא אחד אחד כו' ודאי דכל אחד קושטא קאמר דשמיע להו דהיה לו אחד בפני עצמו ור"י מפרש נביאים בפני עצמם נקראים ג"כ א' בפני עצמו על שלא הי' מדובקים עם התורה ונביאים וי"א סבירא להו דהיה לו כל נביא בפני עצמו וק"ל:

בתוס' ד"ה ואס"ד כו' ולא גרס הכא כו' דהא כש"כ דאי לא כו' דפריך טפי שפיר כו' פירוש לפירושם דאי תרווייהו צריכין להאי ולהאי א"כ הוה מצי למימר ולטעמך כדכתבו בסמוך משא"כ אם הוה אפשר לומר דלא צריכין תרווייהו להאי ולהאי דלא מצי למימר ולטעמך א"כ ודאי הי' פריך שפיר טפי אבל באמת א"א דאיירי דלא צריכי תרווייהו להאי ולהאי ולכך שפיר כתבו לעיל בסמוך דהוה מצי למימר ולטעמך רק מה דכתבו דלא גרסינן דתרווייהו כו' הוא משום דהאיך יאמר המקשן מילתא אשר יסתיר קושיתו דוק כי נראה מדברי הרש"א דלא הבין כן:

דף י"ד ע"ב בתוס' ד"ה תרי בתרי כו' משמע שעם עמודין הי' היקיפו ו' שאם כו' הנה ודאי דחיקא לן האי מילתא טובא דא"כ האיך קאמר לעיל רב הונא כתב שבעין ספרי דאורייתא ולא איתרמי ליה אלא חד הלא הי' יכול לעשות עובי של העמודים כפי אשר ירצה כדי שיתרמי ליה דוק:

לא יחפור פרק שני. במתני' לא יחפור כו' סמוך לבורו של חבירו ולא שיח כו' הא דהפסיק באמירתו סמוך כו' בין בור ושארי דברים ובאחרונה ה"ל למימר על כולם כאחת אפשר לומר אחר דמרמז לן מתני' דכותל בור ג' טפחים ונ"מ למו"מ כדאי' בש"ס ודבר זה לא נאמר כ"א בבור ולא בשארי דברים ולכך מרמז לי' במאי דמפסיק כנ"ל וק"ל:

ע"ב א"ד בשדה שאינה עשוי' כו' הא דפליגי הני ב' לשונות בפלוגתא דאביי ורבא כדי שלא תאמר דחד מנייהו ודאי משקר ומהיכן באו לידי פלוגתא הלז אפשר לומר דשמעו מאביי דאמר ג"כ אינו סומך וסבר לישנא א' דודאי בשדה העשוי לבורות אמר כן והא דפליג ארבא ודאי באינה עשוי' ולישנא ב' סבר דמכל וכל פליג ארבא ואמר סומך והא דאמר חד זימנא אינו סומך היינו בסלע הבא בידים דוקא כסברת ר"י בתוס' ד"ה ה"ג דיש לחלק שפיר בין בא בידים או לא ולשון א' סבר כר"ת דאין לחלק וא"כ ע"כ הא דאמר אינו סומך היינו בעשוי' לבורות. וא"ת אף דאמרתי דלשון ב' סבר דיש לחלק בין בא בידים או לא והא דאמר אביי אינו סומך היינו בבא בידים ופליג ארבא בין בעשוי' בין בשאינה