כוס הישועות קע

לדידי' הוה קשה לישנא דוכן מאי דביקות יש לקודם לכך סבר דאף הכי מיירי בפתיחת הפתח כמו במבוי ודוק בב''י :

בגמ' אמר רבא ל"ש כו' א"ל אביי תניא דמסייע לך כו עד בית סתום כו' הא דהביא סיפא דברייתא. וגם בכל מקום מצינו כדאמר אמורא מילתא וההיא מילתא כבר אמורה בברייתא קאמר הא תנינא חדא זימנא או לימא מסייע ליה ויתפרש נמי מאי בא האי אמורא לאשמעינן לכך נראה דאי מרישא דמילתא ה"א דהתם שאני דמיירי דאכתי יש לו עוד פתח אחר באותו חצר ולכך בפרץ את פצימי' הפסיד הד' אמות דלפני אותו פתח אחר שיש לו עוד ד אמות משא"כ בפריצת פצימי' דפתח אשר היה לו למבוי אחר לא אמרינן כן דיפסיד חזקתו בכך דלאו בכל מילי אמרינן דהפסיד חזקתו לכך מסיים הסיפא דמיירי עוד בדבר אחר ומחלק נמי בין פרץ את פצימי' א"כ שמעינן דבכל מילי איכא לחלק וק"ל:

דף י"ב ע"א בגמ' אמר רבב"ח אמר ר"י מבואות המפולשות כו' ולא מיבעיא כי ליכא דרכא אחרינא כו' אלא אפי' כי איכא כו' באשר נדקדק במאי דאמר ולא מבעי' כו' דאחר שהוא פשוט כן לכל אדם ל"ל לאומרו לא ה"ל לומר כ"א אפי' כי איכא דרכא אחרינא כו' וגם אלישנא דכי ליכא כו' וכי איכא יש לדקדק דה"ל לומר כי לית להו וכן כי אית להו וק"ל. לכך אמינא דמרמז לן הש"ס מאי דאיתא במתני' ובש"ס דמוכר פירות לקמן דקאמר מי שהית' דרך הרבים עוברת כו' נטל ונתן להם מן הצד מה שנתן נתן ושלו לא הגיעה כו' וקאמרה הש"ס דדרך הראשון אין נותנין לו משום דדלמא יתן להם דרך עקלתון או מטעם דכל מן הצד דרך עקלתון הוא כו' ודרך השני לא הגיעו משום מצר שהוחזקו בו רבים כו' ע"ש ובהמניח וא"כ הכי קאמר הכא לא מבעי' כי ליכא דרכא אחרינא כלומר אותו מבוי אשר ביקשו לסתום אינה דרכא אחרינא אלא הדרך הראשון שכבר, הוחזקו בו רק דהאידנ' רוצים בני העיר ליתן להן דרך אחר ורוצים לסתום דרך הראשון פשיטא דאין שומעין להם מטעם דרך עקלתון והנה אף זה הוה קצת חידוש הואיל דגם הם רוצים ליתן להם דרך אחר אלא אפי' איכא דרכא אחרינא כלומר דאותו מבוי אשר ביקשו לסתום איכא הדרך השני אשר היו רוצים ליתן להם אף לזה אין שומעין להם מטעם מצד שהחזיקו בו רבים כו' ודוק:

בגמרא ול"פ מר כי אתרי' כו' בבבל מאי כו' י"ל דאי לאו דאמר הא דלא פליגי לא הי' מסופק אם יש שנוי בבבל מבמקום, אחר דסבר כל המקומות שוי' אבל השתא דאמר מר כי אתרי' ש"מ דהולכי' אחר טיבות' דארע' לכך שאל בבבל מאי וק"ל:

בגמרא א' ר"י בי רדו יומ' כו' אי יומ' זרעא כו' אב"א כו' הנה ודאי יש לדקדק אפירוש רש"י ז"ל דמפרש בהדורי ארץ קשה דאם הוא קשה בשעת הניר הוא קשה נמי בשעת הזרע וא"כ בלשון הב' דרש"י הוה יותר מיומ' זרע' ובלשון א' א"כ הוה יותר מיומ' דכרבא ונראה באמת דזה הוא דקשי' לתוס' אפירש"י ולהכי הביאו פירוש ר"ח דמפרש בהדורי לשון חזר' עוד יש לדקדק אפירוש' דשניהם למה קאמר בי רדו יומ' ה"ל למימר כי, היכי דרפיק גברא ביומא כדאמר לקמן בסמוך. לכך אמינא דהא דאמר ר"י בי רדו יומא היינו כאלו אמר ארעא אשר נקרא' בי רדו והיינו השדה אשר חורש בו צריך ליתן בהו שיעור לעשות בה מלאכ' יומא ובכמה מקומות מצינו מילתא דבי דמורה על ענין תוך או קרי לבי"ת הכל"י ודוק ותמצא וכן נראה דכך יתפרש הא דאמר ר"נ בסמוך בי דוולא יומא. והנה המקשה אכתי לא ידע דיש מקומות דחורשים ג"כ בשעת הזרע אלא סבור דבשעת הזרע זורעין ובשעת החריש' חורשין ע''כ אמר מאי בי רדו יומא כלומר באיזה מלאכה קמיירי אי ומא דזרע' תרי יומא דכרב' לא הוה וא"כ כיצד יעשה בשעת החרישה ואי יומא דכרבא כו' וקמשני לי' (לפי גירסא דילן) אב''א יומא דכרב' דכריב ותני כלומר מאי הוה קשה לך יומא דזרע' לא הוי דמיירו באתר' דכריב ותני כלומר באתרא דיחזור לחרוש עוד בשעת הזרע וא"כ יומא דכרב' הוה יומא, דזרעא (ול"ת דא"כ הוה יותר מיומא דזרעא זה אינו דודאי בשעת הזריע' לא הוה טורח לחרוש כבשעת החרישה וא"כ הזריע' והחריש' לא הוה כ"א יום אחר) ואב"א יומא דזרעא מאי קשי' לך א"כ תרי יומא כרב' לא הוה בהדורי דמיירי באתר' דיש מעלו' ומורד' והוה טורח לחרוש וא"כ יומא דזרעא הוה תרי יומא דכרב' ומיירי באתר' דאין חורשין בשעת הזרע. והנה לפי לישנא השני יתפרש ג"כ הכי והוא אב"א יומא דזרעא ומאי קשי' לך א"כ תרי יומא כרב' לא הוה דכריב ותני כלומר כריב יומא ופלגא כפירו' ר"ח ואב"א יומא כרב' ומאי קשה א"כ יומא דזרעא לא הוי בהדורי דמיירי באתרא דהדר, וכריב בשעת הזרע כדלעיל ודוק ועיין בשבת פ' כלל גדול אחר מתני' דאבות מלאכות ותמצא דמקומות ומקומות יש דיש מקומות דחורשין בשעת הזרע ויש מקומות דאין חורשין:

בגמרא פרדס' כו' א"ר יוסי אין אלו אלא דברי נביאו' הנה תוס' בעירובי' כתבו דלשבח קאמר ע"ע. והנה בכאן אפשר לומר דלהכי מסיי' הש"ס בדברי ר"י אלו דלא תימא מאי האי ראי' מסומכו' דדלמא סומכו' מיירי בשדה טובה ולכך קתני לא יפחות מג' קבין כלומר דלכל הפחות יתן ג' קבין והיינו בשדה טובה וא"כ בשדה שאינה טובה יתן יותר דלכל א' י"ל לפי טובתי' ומטעם דודאי זה אשר רצה ליתן מתנה משדהו לחבירו מתנ' הראוי לקרא' פרדס וכרם היה כוונתו וא"כ מאי האי דכללא כייל אבוה דשמואל לומר בת ג' קבין דמשמע לעולם ליכא שיעור' אחרינ' ולכך מסיים בדברי ר"י דאין אלו אלא דברי נביאות וליכא בהו טעם אלא כדברי נביאות וא"כ אין לחלק בין פרדס לפרדס ושפיר מסתייע' א"כ לאבוה דשמואל וק"ל:

עוד בגמרא אטו חכם לאו נביא הוא ה"ק אע"פ כו' הנה אף מתחלה ה"ק רק דלא פירש את דבריו שפיר דהנה בזמן שבית המקדש הי' קיים הי' הנבואה שורה אנביאים ואת"ח ובאשר הקב"ה רצה לשלח את דברו זמנין שילח אותו ע"י נביאי' וזימנין הי' הת"ח רואה אותו בחכמתו אבל כשנחרב המקדש ונתבטל הנבואה מן הנביאים וא"כ כל זמן אשר הקב"ה רוצה לשלח את דבר קדשו לבני אדם לא ישתלח כ"א ע"י החכמים וא"כ שפיר יאמר אעפ"י שניטל מן הנביאים כו' ושפיר יאמר ג"כ ניטלו כו' וניתנה לחכמים כלומר כל הנבואו' ניטלה מן הנביאים שלא ישתלחו עוד על ידיהם וניתנו לחכמים שנשתלחו ע"י וק"ל. וכן יתפרש הא דאמרי התם ניטל טעם הביאה כו' וק"ל ע"ב בגמ' ודילמא כסומ' בארוב' ולאו טעם יהיב מהכא אפשר לדקדק דלשבח קאמר לעיל ר' יוסי אין אלו אלא דברי נביאות, וק"ל ולהכי אפשר דמסמיך סמיך הא דרב אבדימי לדלעיל וק"ל:

בתוס' ד"ה כל המריעי' לו לא במהר' כו' איכא למימר דמתחלה כו' ובהא מדויק שפיר קרי רב אחא אנפשי' כו' וק"ל:

בד"ה חלק בכור וחלק פשוט כו' כדנפק' לן כו' פי שנים מקיש חלק בכור' לחלק פשוט ובזה מדויק דלא קאמר' הש"ס בקיצור לבכור יהבינן אחד מיצר' אלא משום דחלק בכור אתי' מחלק פשוט לכך קאמר' הכי וק"ל בתוס' ד"ה כגון זה כו' תימ' כו' הנה להרמב"ם מתורץ שפיר דסבר באמת דלבכור יהבינן אחד מיצרי' אפי' אם חלק אחד עידית אמרינן בעלוי ונותנים לו ע"ע וא"כ ודאי דאף לרבה צריך קרא בבכור בכגון זה. ובזה א"ש נמי בש"ס דאמר פשיט' חלק בכור כו' ואי פשיט' לי' למאי הוצרך לומר לי' לא ה"ל למימר כ"א ליבם יהבינן אחד מצר, או לא אלא דבא להראות דמאי דפשיט' לי' בבכור מבעי' לי' ביבם ואי לאו דהקדים הא דבכור ה"א דביבם קמבעי' לי' כפשוטו אי נותנים לו אחד מצר' בשוין אבל בעדי' לא קמבעי' לי' לכך הקדים הא דבכור לומר הא דפשיטא לי בבכור והיינו בעדית אפי' כנ"ל כך מבעי' לי ביבם וק"ל:

בתוס' ד"ה מעלינן לי' כו' ופר"ת כו' וכן יש לפרש כו' שהנגר מפסיק בין שני השדו' הוצרכו לפרש כן שהנגר מפסיק בין