כוס הישועות קסט

ע"ב בגמ' א"ל הואיל ומטמא בגדים מטמא אדם כו' נראה דר"ש קיבל מרבו דנלמד דמטמא אדם ממאי דמטמא בגדים והכוונה הי' על ההיקש דרשב"י לקמן והוא לא הבין וסבר כפשוט' דהואיל ומטמא כו' וק"ל. וקושי' התוס' יש לתרץ ועיין שם בת"כ:

בתוס' ד"ה דהא כו' וקשה לריב"ם דבת"כ כו' והנה בת"כ יליף לי' דמטמא שאר כלים מדכתיב אחר בגדיו וטמא מיתורא דקרא מרבינן נמי שאר כלים אבל לא דמקשינן מלת וטמא למלת בגדיו דדוקא כלים דכמו' ע"ש וא"כ י"ל דסברתו היה דלעולם אמרינן הואיל ומטמא בגדים מטמא אדם ושאני התם דהתורה ממעט לאדם מכח ההיקש ודוק:

דף י"א ע"א במתני' אין חולקי' את החצר כו' הא דהוצרך לגלות לן דין דחלוק' החצר ולא די לי' במה דכללא כייל אח"כ כל שיחלק ושמו עליו או במאי דאמר על כל הדברים דקחשיב עד שיהא בהן כדי לזה כו' וה"ל למחשב חצר נמי בהדי' ולומ' עליו כזה דודאי שדה וגינה הוצרך ליכתב בפני עצמם כדי לכתוב עליהם שיעור' דר"י ודר"ע ואע"ג דלא פליגי אלא מר כי אתרי' כו' כדלקמן מ"מ ודאי הוצרך לאשמעינן דאזלינן בהו בכל מקום ומקום לפי חשיבותי' אבל בחצר קשה לכאורה לכך אמינא דבאמת אתי לאשמעינן דנותנים עוד ד' אמות לכל פתח ואפשר דבהני ד' אמית קמיירי וא"כ דין דר"י מוכח ומרומז במתני' גופא וק"ל:

עוד במתני' אבל בזמן ששניהם רוצים אפי' פחות מכאן יחלוקו הנה כבר אמרו חז"ל בש"ס לעיל דף ג' דמשום סיפא איצטריכא לי' ודבריהם לא צריכים חיזוק אבל מ"מ נאמר טעמ' בזה דנקט לרישא משום סיפא ויהי' מ"מ אך למותר ולא הוה לי' למתני אלא לסיפא בלחוד לכך אמינא דמרישא ידעינן לפרש ביותר להסיפא דהנה שמואל אמר לקמן אסיפא ל"ש אלא בכרך א' אבל בב' כריכין חולקין ע"כ וא"כ שפיר תני לרישא דיהי' הסיפא דומ' לה והיינו דמה לרישא דאיירי ודאי בדברים המדובקים אחד לאחד כן יתפרש הסיפא דוקא במדובקים בכרך אחד וק"ל:

בגמרא תנ"ה אין חולקין כו' ואיכא דרמי להו מירמ' כו' יש למצוא קצת איכא בנייהו בין הני תרי לישני דהנה אחר שמצאנו בב"י ב' דעות אם אמרינן דדין דר' יוחנן שייך אפי' בשותפין או דוקא במחלק נכסי' על פיו דומיא דכתב רש"י לקמן בפלוגת' דר"ה ור"ח (ועיין בב"ח דחולק על הב"י בטוב טעם אבל יש להשיב עליו קצת ודוק) והנה נאמר דלשון הראשון סובר דע"כ לא קאמר ר"י אלא במחלק נכסי' על פיו וא"כ איכא לאוקמי מתני' בשותפין דאין נותני' לו ד' אמות לכל פתח וכדכתב הב"י וא"כ ליכא למרמי הברייתא אמתני' דדלמא מתניתין מיירי בשותפין והברייתא במחלק אבל סיוע' איכא מ"מ לדברי ר"י ולדינו דבמחלק נכסים על פיו מוכח מ"מ דנותנים לכל פתח ד' אמות ומוקי הוא למתני' דאיירי בכל ענין אף במחלק. ולשון האחרון סובר דדין ר"י נאמר אפי' בשותפין וא"כ ע"כ איכא למירמא מתני' וברייתא אהדדי וק"ל:

בגמרא אמר ר"ה חצר מתחלקת לפי הפתחי' ור"ח כו' הנה יש לומר דדיוקא דהני תרי אמוראי דפליגי אתי' מהברייתא דלפנינו אחר אשר מצאנו ג"כ ב' דעות אי ד' אמות דכל פתח אף בפתחים הרבה מעכבים החלוקה והיינו דודאי אמרינן אם יש די בחצר ליתן לכל פתח ופתח ד' אמות אף דהן פתחי' הרבה דנותנים ודאי אבל אם אינו די ליתן אלא לשני פתחי' לכל א' ד' אמות ולשארי פתחי' אין די ליתן לכל א' ד' אמות דאפ"ה חולקים הואיל דכבר ניתן לפתח א' ד' אמות לפרק משאו ולדעת אחרים מעכבין החלוקה עד שיש די ליתן לכל פתח ד' אמות דלאשר יש לו פתחים הרבה יאמר לאשר אין לו כ"א א' למה אפסיד בהחלוקה ועיין בב"י והנה ר"ה מסתבר לי' לומר טפי כדעת האחרונה אם הדין נותן ליתן לכל פתח ד' אמות בשיש די א"כ ודאי מעכב החלוקה וא"כ קשה לי' א"א דהדין דין אמת ליתן לכל פתח ד' אמות והשאר חולקים בשוה א"כ למה תני הברייתא אין חולקים את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה ה"ל לומר עד שיהא ד' אמות לכל פתח ועוד ד' אמות להיות נקרא חצר וה"ל לאשמעינן רבותא טפי שצריך להיות ד' אמות לכל פתח אפי' אם יהיו פתחים הרבה אלא ע"כ דמתחלקת לפי פתחים והברייתא מיירי בשאין לכל א' כ"א פתח אחת וא"כ אין כאן רבותא בפתחים הרבה מאשר יש בשני פתחים. אבל ר"ח סבר דאין מעכב החלוקה כ"א ד' אמות דפתח א' וא"כ א"א לברייתא לומר אין חולקין עד שיתן לכל פתח ד' אמות כו' דא"כ ה"א אפי' לפתחים הרבה אמרינן כן לעכב החלוקה בשבילה וזה אינו דוק כן העליתי בדרך חידוד לפני תלמידי:

בתוס' ד"ה ולא את השדה כו' אע"ג כו' מ"מ אינו חשוב לטרוח בפחות מט' קבין כו' ובזה א"ש הא דלא הוה די למתני' ליתן הכלל כל שיחלק ושמו עליו כו' ולא לימא הא דעד שיהא בהן כדי לזה כו' אלא אי הוה אמר זה הכלל בלחוד ה"א דבשדה יהי' די בכל דהוא אחר דבכל דהוא נקרא שדה וק"ל:

ע"ב בגמרא אבל מיחד לי' פתחא כו' עיין בב"י מה דפירש לדעת הרמב"ם:

מתיב ר"ש א' שערי בתים כו' הביא רישא דברייתא הזאת דלא תימא לתרץ דברי ר"ה דמיירי בשמחזיק האכסדרה ד' אמות וא"כ מה צריך עוד לפירוק משאו הלא יכול לפרק משאו תוך האכסדרה והברייתא מיירי בשאין באכסדרה ד' אמות דע"כ צריך ליתן לי' ד' אמות ואפשר דצריך ליתן לי' ד' אמות במלואה חוץ לאכסדרה דאין אדם משתמש חצי' כאן וחצי' כאן ועיין בב"י לכך הביא רישא דברייתא דע"כ סיפא דומי' דרישא דלעולם נותני' ד' אמות חוץ לבית וכן באכסדרה וק"ל:

בגמרא בעא כו' בית חציו מקורה כו' מהכא מוכח דלא כסמ"ע דנתן טעם לד' אמות האלו לפרק משאו משום דבבית שיש לו מחיצות א"א ליכנס תוך פתח הבית עם החמור ובמשא שעלי' וא"כ מאי אהני' לן בבית שחציו מקורה והקרוי בחוץ דהלא אכתי אין יכול להכניס החמור עם המשא אלא ע"כ טעם דרש"י אמת דבבית מקורה מניחי' כלים וא"א לפרק משאו שם דאינו פנוי מכלים משא"כ בשאינו מקורה אפי' בפנים מ"מ פנוי הוא שם מהכלים וק"ל:

עוד בגמרא בעא מינה ר"ה מרב אמי אחד כו' בני מבוי מעכבים עלי' או לא. עיין ברא"ש דמפרש העיכוב על בני מבוי אשר היה פתחו פתוח בה מעולם ומטעם דריסת הרגל אבל יש לדקדק א"כ מאי דביקות לזאת האבעי' לדהכא דכל השמעתא מיירי בד' אמות שלפני הפתח ע"כ נראה דהעכוב הוא באמת לבני המבוי אשר הוא רוצה לחזור ולחדש את פתחו לתוכה ומטעם שיאמרו דעתה תחזיק במבוי שלנו בד' אמות שלפני פתחך דגם בית הפתוח למבוי יש לו ד' אמות או מטעם אחר שכל א' יש לו רשות להפך פתחו למקום אשר ירצה ועיין בב"י דמפרש הבעי' הזאת לדעת הרמב"ם בדרך אחר דהני תרי מילי חדא נינהו ודוק:

גם יש לומר דלהכי הקדים הש"ס לבעי' דר"ה הכא טרם אשר הביא מילתא אחריתי דר"ה דלבתרי' לומר דאין הלכה בדין ההוא כמוהו דאי לאו דהקדים זאת הבעי' ה"א דהלכה כרשב"א דר"ה דהוא אמור' פסק כמותו אבל אחר דראינו דר"ה לא ידע מידי מזאת הברייתא והראיי' דבעא מילתא אשר מפורש בברייתא ההיא א"כ הדרן לכללן הלכה כרבי מחבירו ועיין ברא"ש לקמן דמרמז קצת בזה. ולהכי קאמר נמי תנאי היא ולא קאמר הוא דאמר כהאי תנא משום דהואיל דלא ידע מדברי הברייתא ליכא למימר הכי ודוק:

ודע דבמאי דאמרתי בסמוך דעכוב' דבני מבוי האחרת הוא מטעמא דד' אמות אשר יהי' לו במבוי שלהם א"ש הא דקתני בברייתא וכן ה' חצירות כו' דאחר דטעם דעיכוב הוא משום ד' אמות שלפני הפתח שייך שפיר אח"כ וכן ה' חצירות דאף זה מיירי בד' אמות שלפני הפתח ועיין בהגהות אשר"י מה שמתרץ על קושי' התוספת והנה ראיתי בהרמב"ם דמחדש לן דין בפתיחת פתח שבין פתחו לפתח של חבירו ולכאורה אין לאותו דין מוצא מהש"ס דבסתימא קמיירי הש"ס ולא בפתיחה ואפשר דאף