כוס הישועות קסח

דף ח' ע"א בגמ' ולכל מילי מי בעינן י"ב חדש כו' אמר ר"א אר"י כי תנן נמי כו' ואר"א אר"י הכל לפסי עיר כו' אפשר לומר דבא לתרץ בזה מאי דקשה לן לכאורה על מתני' דאיירי דוקא בפסי עיר דה"ל לאשמעינן רבותא טפי דמצינו דנקראים אנשי עיר אפי' בשלשים יום לענין תמחוי וכן שארי דברים בזמנם וזהו ודאי קושית המקשן מתחלה דהואיל דמתניתין סתמא קתני אי איתא דאית לה הזמנים כברייתא ה"ל לאשמעינן רבותא טפי. אבל במאי דאתי ר"א אר"י א"ש דלכך לא תני מתניתין רבותא הדא דא"כ ביתמי לא הוה מצי מיירי ומתני' דילן רוצה טפי בהאי רבותא דאפי' יתמי יהיו חייבין מרבותא הדא וק"ל:

עוד בגמ' אמר רב פפא כו' אבל רבנן כו' כללא דמילתא כו' הא דהוצרך לומר תחלה הני תלת מילי דמחייבים ליתמי ולא קאמר בקיצור האי כללא דלבתרי' משום דרצה לאשמעינן דרבנן לא צריכין נטירות' ולא מחייבים בהני תלת וא"כ כדאמר האי כללא לחוד לא הי' מצי למימר אבל רבנן לא דהלא בהאי כללא איתא נמי כרי' פתי' דגם בה איכא הנאה ליתמי וגם רבנן מחייבי ביה וק"ל:

עוד בגמרא איפרא הורמיז כו' שדרי ארנקי כו' יתיב ר"י וקא מעיין בה כו' הנה אפשר לומר אחר דחזינן דהש"ס לא קאמר וכי לית לי' ביבוש כו' כדלקמן דבאמת ר"י לא קבלם והא דהוה מעיין בה משום דאי אמרינן דהא דקאמר דמצוה רבה היינו לס"ת א"כ מותר לקבל ממנו דהוה קרבן דומיא דההוא טייע' דנדב שרגא לבי כנישתא אבל כד אהדר לי' אביי דמאי מצוה רבה היינו פדיון שבוים אפשר דלא קיבלם דאסור לגנוב דעת הבריות ליתן לעניי גוים ולפדות גוים לא נתנה שאין ישראל רגילין לפדות שבויי גוים וכדמשמע בתירוץ ב' דתוס' דוק:

ע"ב בגמ' תמחוי לעניי העולם כו' הא דקאמר זה. אפשר ליתן טעם על מאי דקאמר שנגבי' בשלשה דהואיל דניתן לעניי עולם א"כ לא ידעינן סכום של כל א' ואחד כמו דידעינן בקופה כדאיתא בתוס' ד"ה ומתחלק כו' וא"כ שפיר הוה בדיני ממונות דודאי לא ידעינן כמה עניים יבואו בכל יום וא"כ בכל יום ויום שיימינן כמה יתן כל איש ואיש מיושבי העיר וק"ל:

עוד בגמ' והמשכילים כו' זה דיין כו' ומצדיקי הרבים ככוכבי' אלו גבאי צדקה כו' הנה הרקיע שהוא זוהר בעצמו אף הדיין צריך להיות זוהר בעצמו שיכול לדין דין אמת לאמיתו ואינו מזהיר לאחרים דומיא דרקיע שאינו מזהיר לאחרים אבל גבאי צדקה נמשל לכוכבים שהם באמת אינן מזהירין בעצמם כדאי' בת"ח בשם התוכנים וכן הוא בספר צורת הארץ אך הם גופים עבים ומקבלים האור מהחמה וע"י כן הם מתנוצצים למרחוק ומביאים לן האור וכן הן גבאי צדקה שאף בעצמם אינן כ"כ יודעי תורה מ"מ הם מצדיקים לאחרים שמעשים אצדקה וגדול המעשה כו' ועוד שממשכנין אפי' בע"ש. אבל רבנן נמשלו לשמש אשר היא מליאה אור בעצמה ומאיר' ג"כ לאחרים כן הת"ח שמליאים תורה ומלמדים לאחרים וק"ל:

עוד בגמרא אמר אביי מריש לא הוה יתיב מר כו' כיון דשמעה כו' הוה יתיב. הא דקאמר תחלה דלא הוה יתיב ומאי איכפת לן במה דעביד שלא כהלכתא אפשר דבא לאשמעינן דאף דקיימא לן כשאחד מחמיר על עצמו מה שאין הדין נותן מ"מ אסור לשנות ממנהגו ומחומרתו אשר החמיר על עצמו מ"מ רבה שינה ממנהגו מטעם דע"כ לא אמרינן דאסור לשנות הנהגתו אלא בשידע הדין ואפ"ה החמיר על עצמו אבל אם נהג איסורו בטעות דלא ידע הדין עדיין מותר לשנות כשידע אח"כ הדין וכדאיתא ביו"ד סי' פ"ב. לכך קאמר אביי נמי אף דמעיקרא לא הוה יתיב מ"מ אח"כ כששמע להא דתניא הוה יתיב וק"ל:

דף ט' ע"א בגמ' ה"מ היכא דליכא אדם חשוב כו' לא כל כמינהו עיין בטור סי' רל"א דהביא הב"י בשם הר"ן דדוקא במאי דאיכא פסידא לאחריני בתנאייהו דהא מיקרי תרעא ומפסדי לוקחים אבל היכא דליכא פסידא לאחריני תנאייהו תנאה אפי' איכא אדם חשוב כו' ע"ע ובזה מדוקדק הלישנא דהכא לאו כל כמינהו וק"ל:

עוד בגמ' ואע"פ שאין ראיה לדבר כו' נראה משום דלישנא דכי יתפרש בלישנא דהא ובלישנא דאם כדאיתא בסוף גיטין ואם אמרינן דכי דהכא יתפרש בלשון אם א"כ מוכח שפיר משם דאין מחשבין עם גבאי צדקה דהלא התם נמי קאמר הכי ולא יחשבו כו' אם באמונה הם עושים אבל אם אמרינן דיתפרש בלישנא דהא א"כ לא מוכח מידי דשאני התם שהי' צדיקים כדאיתא בתוס' דהלא הקרא בעצמו מעיד עליהם לומר הלכך לא יחשבו דהא באמונה הם עושים וק"ל:

עוד בגמ' תנן התם אין פוחתין לעני כו' אפשר לומר דלעולם חולקין תמחוי בלילה והא דנותנים לו מזון ב' סעודות משום דאנן לא ידעינן אי הוה בזמן סעודה א' בין הגוים ולפרנסה אין בודקין אלא כל הפושט יד ליטול מן התמחוי נותנים לו ואף גם העני מותר לו ליטול אף שיש לו עוד סעודה אחת דדוקא אם יש לו שתים אין לו ליטול. והא דמדייקים תוס' מהא דאמר לן נותנים לו פרנסת לינה אבל ככר אין נותנים לו אפשר לומר דלאו דיוקא הוא כ"כ דאפשר דמיירי בעני אשר מחזיר על הפתחים ובא לאשמעינן דא דאין נותנין לו ככר לאכול מ"מ פרנסת לינה נותנים ליה, ואפשר דלהכי הביאו הש"ס אחר מתני' הלז הברייתא דאם היה מחזיר על הפתחים כו' לתרץ דבר זה ודוק כי הרבה דברים אשר נדחקו תוס' עצמם בשני דבורים שלפנינו יתורצו בכך ועיין מה שאכתוב בתוס' ד"ה שבת כו' בסמוך:

בתוס' ד"ה שבת כו' פי' בשבת בצהרים כו' משום דאזלי לשיטתם דאין מחלקין תמחוי בלילה א"כ ע"כ כבר ניתן ליה מזון שתי סעודות ביום ו' א' לסעודת יום ואחת לסעודת לילה א"כ הא דנותנין לו מזון ג' סעודות על כרחך בשבת בצהרים וע"ז קשה להו אח"כ מהא דאמרו מי שיש לו מזון ב' סעודות לא יטול מן התמחוי אמאי לא הא א' יאכל מיד כו' דבשלמא אי הוה אמרינן דאין מחלקים ביום אלא בלילה לא הוה קשה דלמא יטול בלילה הלא א' יאכל מיד באותה לילה והאחרת יקח עמו על הדרך ויאכלה ליום אוחרן בצהרים ואחר כך בלילה יטול עוד ב' סעודות אחר שחולקין בלילה אבל השתא דאזלי ומפרשים לפי שיטתם דאין מחלקין בלילה אלא ביום בזמן הסעודה א"כ למה לא יטול דהלא א' יאכל מיד ואחת בלילה וא''כ ילך ריקן אח"כ ודוק:

בא"ד וא"ת שבת אמאי נותנים כו' גם קושיא זאת לא הוה קשה אי אמרינן דחולקים תמחוי בלילה דהא כבר אמרנו וכתבנו לעיל דהא דכתבו פי' בשבת בצהרים כו' אזלי לשיטתם דאין מחלקין בלילה וא"כ כבר ניתן לי' ג' סעודות ביום ו' וא"כ ע"כ הא דאמר שבת נותנים ג' סעודות היינו בשבת בצהרים אבל אי הוה אמרינן דחולקין תמחוי בלילה ע"כ יתפרש הא דשבת נותנים לו מזון שלש סעודות היינו בע"ש סמוך ללילה דהא לא נטל מן התמחוי מזון ב' סעודות אלא בליל ה' ואכל אחת באותה לילה ואחת ביום ו' וא"כ ע"כ צריכנא ליתן ליה בליל ו' לערב מזון ג' סעודות וא"כ לא הוה קשה קושיא זאת דהלא ע"כ עושה שבתו חול דהא א' מג' סעודות אכל בליל ו' לערב ואחת בשחרית ואחת יטול עמו על הדרך ודוק היטב בזה ובמה שכתבתי על הש"ס. בתוס' ד"ה לא איזדקק ר"פ כו' וא"ל ר"ס אי מר לא איזדקק לי' ליתן כו' היינו כדי סעודה כו' ומסיק כו' היינו כדי סעודה אבל דבר מועט נותנים לו, לכאורה דברי תוס' מסותרים בעצמם ועיין במהרמ"ל דרצה להגיה בדבריהם ולי נראה דכונת דבריהם הוא לומר דר"ס כאשר ראה העני לא הי' יודע דהוה מחזיר על הפתחים דאי הוה ידע מאי קאמר לימות למה ימות בשמחזיר על הפתחים ומי לא יתן לי' צדקה וכי נחשדו ישראל על כך ובודאי גם ר"פ דלא אזדקק לי' היינו מקופה אבל מדליה ודאי רצה ליתן ליה אלא ודאי דר"ס לא ידע דהוה מחזיר על הפתחים ולכך קאמר אי מר לא מזדקק לי' אינש אחריני לא מזדקק לימות לי' הואיל דאינו מחזיר על הפתחים. וכדאמר ר"פ וגילה לי' דהוה עני המחזיר על הפתחים והביא, לו הברייתא דאין נזקקין למתנה מרובה היינו כדי סעודה אבל נזקקין למתנה מועטת ודוק: