כוס הישועות קסה

דף ב' ע"א בגמרא סברוה מאי מחיצה גודא כו' יש לפרש הלישנא דסברוה דקאי אבני הישיבה אשר הקשו אח"כ ואימא מחיצה פלוגתא דהם סברו דלהכי אתי' לי' הילפותא דטעמא דרצו כו' משום דאין לן פי' אחר על מחיצה כ"א גודא ולהכי קמקשים ואימא מחיצה פלוגתא דהלא אף בלשון פלוגתא נאמר לישנא דמחיצה וא"כ מנ"ל לפרש דנאמר דוקא על גודא וטעמא דרצו וע"ז משני אח"כ דטעמא דילן דנאמר ונפרש על גודא לא הוה משום דלא נאמר לישנא דמחיצה כ"א על גודא רק הטעם הוא משום דעל לישנא דפלוגתא הו' קשה שרצו לחצות מבעי' לי' וק"ל. ואפשר לומר עוד ג"כ דקאי אבני הישיבה אשר הקשו אח"כ בונין אותו מבעי' לי' משום דהיו סבורי' דע"כ מחיצה הוא גודא ולא מסיפס ומשני להו דאינו כמו שקס"ד דידהו אלא לישנא דמחיצה אפשר לומר ג"כ על מסיפס וא"כ ה"א במסיפס בעלמא סגי ודוק:

בתוס' ד"ה כדתני כו' עד הילכך ההיא נמי דקתני קידש ר"מ היא ע"כ פי' דמסתמא הברייתא אמתני' קאי ובזה א"ש דהתחילה הברייתא לומר מחיצת הכרם שנפרצה דבפרצת מחיצה קמיירי ולא קמיירי בתחלת עשיי' המחיצה והטעם משום דאמתני' קאי ושם מפורש כבר תחלה דין דכרם עם הזרעים וק"ל:

שם בד"ה אומר לו גדור פי' לבעל הכרם כו'. ובזה א"ש דקאמרה הברייתא מחיצת הכרם שנפרצה ולא קרי לה מחיצת הזרעים או מחיצת התבואה אלא משום דמוטל על בעל הכרם לבנותה מש"ה קרינן לה על שמו וק"ל. וקאמרו אח"כ ואור"י דלהכי קתני אומר לו גדור כו'. משום דאי לאו הו' אמרו דעל בעל הכרם לבד מוטל לעשות המחיצה כ"א על שניהם א"כ ודאי הוה צריך למתני אומר לו גדור דהלא ע"כ מיירי בשאחד רוצה לגדור והשני אינו רוצה לכך חייב השני בהיזק של זה שהוא רוצה לגדור וק"ל:

ע"ב בגמרא בונין כו' פשיטא. אפשר לומר דבשלמא אי הו' אמרינן דהיזק ראי' שמי' היזק א"כ סיפא טובא קמ"ל דהיזק ראי' שמי' היזק ולכך הוצרך למתני בונין את הכותל ואיידי דתנא הא תנא נמי תיבת באמצע. אבל אי אמרינן דאינו היזק א"כ הוה כל הסיפא מיותרת דה"ל למתני השותפים שרצו לעשות גודא או כותל בונין ושפיר הו' ידעינן דהיזק ראי' לאו שמיה היזק ודוק:

עוד בגמרא ודקארי לה מאי קארי לה סיפא איצטריכא לי'. נראה לפרש דה"ק הואיל דחזינן דבסיפא לא אכפת לן ברצוי הראשון לומר דיסייע אפי' מן ד' ולמעלה א"כ ברישא נמי נימא הכי ולהכי שפיר קמקשה מרישא אבל התרצן מחלק ביניהם ודוק:

עוד שם מאי לאו בכותל כו' נראה לו לומר דבכותל קמיירי דמסתמא קאי הסיפא ארישא דמיירי נמי בכותל וק"ל:

בתוס' ד"ה נתייאשו הימנה כו' והטעם יש לפרש כו' דומי' דזריעה דניחא לי'. לכך נראה דלהכי קתני נמי הכא ה"ז קידש לומר דהוה כאלו הוא קידשה הואיל דניחא לי' וק"ל:

עוד שם בד"ה חייב באחריותו אע"ג דהיזק שאינו ניכר כו' נראה לר"י דהאי חשיב היזק ניכר כו'. נראה דלכך הוצרך התנא לסיים וחייב באחריותו ולא הוה די לי' במאי דאמר ה"ז קידש וממילא יהי' חייב באחריותו אלא כדי שלא נאמר דאף דקידש הוא אפ"ה לא יהי' חייב הואיל דהוה היזק שאינו ניכר לכך הוצרך לסיים וחייב באחריותו וק"ל:

עוד שם ד"ה ואימא כו' מפרש ר"י משום כו' לפיכך דוחק לפרש כו' ובזה א"ש נמי דלא קאמר ואימא מאי מחיצה מסיפם ואפ"ה בונין את הכותל דהיזק ראי' שמי' היזק. משום דהמקשן בא לרמז ולהראות דניחא לומר פירוש על מחיצה בדוחק מלומר גודא אשר יש עליו כמה קושיות וק"ל:

דף ג' ע"א בגמ' אמרי לה סברוה כו' עיין מה שכתבתי על סברוה הראשון בדרך הראשון כי כן י"ל ג"כ על סברוה הלז וק"ל. הנה יש כאן תרי לשונות ולשון ראשון קאי עד תיבת כו' כי תיבת כו' מורה על מאי דהקשו עוד וכי קנו מידן מאי הוי עד גמירא והלשון השני לט חדושי בבא בתרא פרק ראשון. מתחיל אדאשמעינן כו' וקאי עד גמירא ואין הפרש כלל בין ב' לשונות אלו כ"א דהלשון הב' מפורש יותר. והתוס' לעיל בד"ה כיון כו' מרמזים על לשון הב' במאי דכתבו וי"ס כו' וכאן בד"ה מאי קמ"ל מפרשי' את לשון הראשון וכל זה ק"ל. בגמ' אמר אביי ש"מ כו' ה"מ בטינה כו' וא"ד ה"מ בריכסא כו' אפשר לומר דאין כאן ב' לשונות רק אאביי קמדייקי דבא להראות לן דבר ללמד למקבל עליו לבנות כותל לחבירו היאך יבנה דהלא אכתי לא ידעינן דבר מה דהלא לא ידעינן אי מתני' בריכסא מיירי ובטינ' לא בעי כולי האי או איפכא וק"ל:

עוד בגמ' כיון דאיכא טפח יתירא קאי. אפשר לומר דהוצרך לתירוץ הזה ולא משני כדלקמן דאגב תקר' ומעזיבא קאי טפי משום דא"כ הוה קשה לן למה עבדו אמה טרקסין רחב ו' טפחים אחר דהוה לה די בחמשה טפחים ובפרט אי מקום אמה טרקסי' הוה קודש קדשים הוה להם למעט באשר יכולו אלא ע"כ דאף ע"י תקרה ומעזיבה לא קאי כ"א ע"י טפח יתירה ודוק וזהו שלא כתוס' ז"ל:

בתוס' ד"ה מאי קמ"ל כו' אע"ג דקאשמעינן כו' עד תימא הא קמ"ל כו' הנה רבים דחקו את עצמם בדברי תוס' האלו ובתמיהתם עד שרצו להחליף קשה ברך ולהגיה תיבת תימא בתיבת תירץ ע"ע. ואני אומר דדבריהם יתפרשו הכא הכי דקשה להו על המקשן ועל התרצן אשר תירץ אי מהתם ה"א במסיפס בעלמא למה לא נאמר דאי מהתם ה"א על מנת לעשות גודא לא אתרצי דאי הוה ידענא דבאם באנו לחלוק צריכנא לעשות גודא משום היזק ראי' לא אתרצאי לחלוק כלל ולא עשיתי קנין וא"כ אף השתא דעשיתי קנין הוא קנין בטעות וחוזר להיות יו שנינו שוין בחצר דודאי בהיות יד שניהן שוין בחצר אין כאן היזק ראי' וק"ל, ואי תימא היאך הוה אפשר לומר דהוה יכול לחזור מן הקנין הלא לקמן תנינן אבל בזמן ששניהם רוצים כו' וע"כ דבא לומר דאם רצה לחזור מהקנין דאינו יכול דאל"כ מאי קמ"ל בשאינו חוזר דיחלוקו. דאי מהא לא ארי' דהסיפא איצטריכא לי' וכתבי הקודש כו' כדבסמוך ודוק ותמצא:

ע"ב בגמרא דיקא נמי דקתני של ג' טפחים מכלל דאיכא זוטרא ש"מ. אפשר לומר דליכא למימר מכלל דאיכא רברב' דהלא ע"כ מתני' דילן או בזוטר' מג' טפחים ובהדי סיד הוי ג' טפחים או ברחב ג' טפחים מיירי בלא סיד אבל לא יותר מן ג' וא"כ באשר תנא התם סתם אחר דלא מצינו שיעור דלבני' כ"א במתני' דילן בב"ב ע"כ באות' שיעור דתני הכי קמיירי וא"כ אא"ב דאיכא זוטרא והכא בזוטרא קמיירי א"ש הא דמפרש התם של ג' טפחים דלא תימא דמיירי בלבנה דזוטרא מן ג' כמו הכא אבל א"א דליכא דזוטרא מן ג' אלא גדולות יש א"כ למה הוצרך התם לפרש דהלא אפי' אמר בסתם הוה ידעינן דמיירי בג' כמו מתני' דהכא דאיירי בג'. ודע דהרי"ף והטור פסקי כאלו נפשט הכא הן וסידן ובאשר כתבתי א"ש ודוק:

עוד בגמ' א"ל רבינא לר"א גבו זוזי ומחתי מאי כו' לכאו' יש לדקדק מאי האי דקמבעי' לי' הלא ע"כ צריכנא לומר דאפי' גבו כו' דאל"כ ה"ל לש"ס למעבד עוד איכא בינייהו הלזה בדליכא כנישתא אחריתי וגבו זוזי כו' דלמ"ד משום פשיעותא ליכא ולמ"ד משום צלויי איכא. ואפשר לומר דלאו בדרך בעי' קשאל רבינא לר"א אלא בלשון שאלה אחר שראה דלא עבד איכא בינייהו הדא א"כ מוכח דבהכי נמי חיישינן לפשיעותא ושאל אם כן למאי ניחוש ולמה ניחוש ומהדר לי' ר"א דאפ"ה חיישינן לפדיון שבוי'. ואפשר לומר דלהכי קאמר לישנא דמאי ולא קאמר לישנא דמהו אלא דה"ק מאי ניחוש ולמה ניחוש וק"ל:

בתוס' ד"ה כל דאמר כו' הא שמואל גופי' אית לי' כו' ובזה א"ש דקאמר ההיא ינוקתא נפלה מאיגרא ומאי איכפת לן בזה דהלא מ"מ לא נשאר אדם זכר מחשמונאי אלא ודאי אי הוה אשתייר ההיא ינוקתא ונשאה הורדוס לא הוי מצי לומר עבדא הוא הואיל דנשא ישראלית וק"ל: