כוס הישועות קכט

בסתם לעשות לו מלאכה אותו יום דא"כ לית כאן מקח טעות דמי אטעיי' דהלא בסתמא השכירם אלא ע"כ לומר דהראה להם המלאכה אשר יעשו ואטעיי' וא"כ שפיר קא מקשה דמאי מקח טעות שייך דוק:

עוד בגמרא א"ה גדולים נמי יש לפרש דבשלמא אי אמרינן משל שמים אוכל יש לומר הא דקאמר קוצץ ע"י בנו ובתו ועבדו הגדולים היינו שהם קוצצים עם בע"ה ואחר שהם קצצו בא הוא ונוטלו דכל מה שקנה עבד קנה רבו הואיל דנותן להו מזונות ולכך אמרה המתני' שיש בהם דעת לקצוץ בעצמם אבל אי אמרה דאינו נותן להם מזונות וא"כ אף שכרם אינו שלו וא"כ למה נוטל הוא הקציצה ומשני דאיירי דידעי יקא מחלי דוק ותוספות ז"ל אינן מפרשים כן והיודע יבחר:

עוד בגמרא מאי לאו אידי ואידי במעלה להן מזונות כו' אע"ג דשפיר אוקמי כבר באין מעלה. גם מה שאמר בסמוך א"ה קטנים נמי ניקוץ להו מאי קשה ליה יותר על דברי המדחה מאשר הי' קשה ליה על אוקימתא דיליה דמוקמי לתרווייהו במעלה נראה לפרש דודאי על אוקימתא דיליה לא הוה קשה לי' מידי דודאי הסברא נותנת דקטנים לא יהיו כגדולים ומילתא מפורשת הוא זה דהואיל ואין בהו דעת ואין עבדים לו כ"א בניו הם לא יקצוץ להם אף שנותן להו מזונות ואף הוא אינו חפץ לצערם בודאי אבל על המדחה אשר אוקי מתני' כשאין מעלה וברייתא במעלה קשה לי' דא"כ מ"מ מצינו דפליג מתני' על הברייתא דמתני' ע"כ לא קאמר דלא יקצוץ ע"י בניו הקטנים כ"א בדאין מעלה מזונות וברייתא קאמר אף במעלה ואי תימא דגם מתניתין סברה בבנים הקטנים אפילו במעלה לא יקצוץ והא דמיירי באין מעלה רבותא דגדולים קמ"ל דאפ"ה יקצוץ דע"ז אפשר לבעל דין לחלוק ולומר דאי איתא כן הלא יש לטעות ולומר דדוקא בבנים הקטנים באין מעלה לא יקצוץ אבל במעלה יקצוץ אלא דע"כ דהאמת כן הוא וא"כ הדר לדוכתא דפליגא הברייתא אמתני'. ומהדר המדחה צעריה דבנו ובתו לא זכי לי' רחמנא וא"כ אף דמתני' סתמא קאמר א"א לטעות בכך דדבר פשוט הוא זה וא"כ מתני' לאו דוקא קאמר באין מעלה אלא אפילו במעלה ולא פליג אברייתא א"כ. ובזה יתפרש היטב נמי דקאמר תחלה מאי לאו אידי ואידי במעלה כו' דאי מתני' באין מעלה דחיקא לי' א"כ קטנים נמי ניקוץ להו כדמקשה לבסוף דוק ודברי תוספות ידועים והיודע יבחר:

בתוס' ד"ה א"ה גדולים נמי כו' כבר כתבתי מה שיש לפרש בע"א. ובמה שפירשו הם ז"ל יתיישב היטב מאי דקאמרה הש"ס א"ה גדולים נמי ולא קאמר א"ה גדולים נמי לא דהלא קושיתו הוא השלילה ולא החיוב אבל לפי דבריהם ז"ל א"ש דה"ק גדולים נמי אנוסים הן כקטנים וק"ל:

גם א"ש לפי דבריהם דאי מיירי בידעי וקא מחלי א"כ מאי קמ"ל בזה כל אדם אשר ימחול דבר מה לחבירו מחילתו מחילה אבל לפי דבריהם א"ש דה"א דלא יהי' מחילתם מחילה משום דנאמר דאנוסים הן קמ"ל וק"ל:

בד"ה לא זכי לי' רחמנא כו' א"נ נקט רחמנא משום בתו דמן התורה מעשה ידיה שלו וצערה לא זכי ליה רחמנא ע"כ. בזה א"ש במאי דמהדר ליה צעריה דבנו ובתו הקטנים ולא הוה לי' למהדר אלא בקיצור כלישנא דהמקשן צעריה דקטנים לא זכי ליה אלא משום דתרי מילי נינהו דבבנו נאמר לא זכו ליה רבנן ובבתו נאמר לא זכי ליה רחמנא לכך מאריך בלישניה וק"ל:

דף צ"ג ע"א בגמרא הניחא למ"ד אין הרב כו' אלא למ"ד כו' יש לפרש הא דקאמר הניחא למ"ד כו' תחלה ואח"כ מקשה קושיתו למ"ד יכול הרב משום דמצינו שם בגיטין דעה א' למ"ד אין הרב יכול לומר כו' דאף העדפה אינו שלו אבל באמת מסיק שם דהעדפה לעולם של רבו אף למ"ד אין הרב יכול כו'. גם מצינו שם למ"ד יכול הרב כו' היינו דוקא ההעדפה אבל מסיק שם ג"כ אליבי' דהכל של רבו לר"י ע"ש ואם נאמר כפי מה שעלה הקס"ד למ"ד אין הרב כו' היינו אפי' ההעדפה א"כ הי' אפשר לומר דלר"י דפליג עליו ע"כ לא קא פליג אלא על העדפה אבל אם נאמר דאף למ"ד אין הרב יכול כו' מודה מ"מ דהעדפה של רבו א"כ מוכח דר"י פליג אפילו אמזונות גופיה. וא"כ שפיר קאמר הכא הניחא כו' דודאי אם הי' אפשר לומר דקשה על המ"ד אין הרב יכול כו' והיינו בדסביר דאפילו העדפה לא להוי דרבו וא"כ הוה קשה למה קאמר דלא יקצוץ על ידיהם מאי ארי' דלא יקצוץ אמזונות שלהם הלא אפיל השכירות גופי' אינו שלו הואיל דאמרינן דאפילו העדפה אינו לרבו וא"כ ה"ל לאשמעינן רבותא טפי ומקמ"ל בהא דלא יקצוץ דאין זה רבותא ואם הי' הדבר כן לא הי' קשה מידי על המ"ד דיכול הרב כו' דנאמר דע"כ לא קאמר דיכול הרב אלא בהעדפה ולא במזונות גופי' והכא במזונות גופי' ודאי לא יקצוץ אבל השתא דניחא למ"ד אין הרב כו' משום דע"כ לא קאמר אלא במזונות גופי' דהוה דרבו ולא בהעדפה ולכך הוכרח לומר לא יקצוץ אמזונות דוקא אבל העדפה דשכירות הוה דרבו וא"כ ע"כ ר"י דפליג עליו סבר דאפילו המזונות דרבו א"כ שפיר קא מקשה אליביה וק"ל:

הא דקאמר במתני' קוצץ אדם ע"י עצמו קמ"ל דלא נימא דלהוי כחוסם הפרה דעובר אלאו קמ"ל דלא ילפינן לי' מכנפשך מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל כו' ואם ברצון טוב הוא עושה ודאי דמותר אפילו לכתחלה וק"ל:

בגמרא ואי אמרת משמר לאו כעושה מעשה דמי כו' הא דלא מקשה בקיצור דלשמואל שומר מחובר לא יאכל אפי' בהלכות מדינה ושם נאמר דאוכל משום דעיקר דבריו דאמר אינו אוכל במחובר בא לי' מהא דאמר במתני' שומרי פירות והוא סבר דשומר לאו כעושה מעשה דמי ואי אמרת דאיירי במחובר למה נקט שומר ה"ל למנקט עושה אלא ודאי דבתלוש איירי דוק:

עוד בגמרא מאן תנא ד' שומרים כו' א"ל רבא כו' א"ל הכי כו' והא דקאמר מאן תנא ד' שומרים רצה לומר מאן תנא מתני' דד' שומרים וק"ל:

בגמרא א"ה ד' ג' נינהו הא דקאמר א"ה אף דאין בו אא"ב (עיין בשבועות דשם מוחק רש"י ז"ל האי א"ה) נראה לפרש דאמתני' לא הוה קשה לי' דהוה אפשר לומר דאיכא מ"ד דסבר דשוכר לא הוה כש"ח ולא כש"ש אלא דחייב באבידה דהוה קרובה לפשיעה ופטור אגניבה דקרובה לאונס והא דקאמרה מתני' ד' שומרים הן כו' ה"ק ד' שומרים לאותו מ"ד דסבר כך אבל לר"מ או לר"י ג' הן ומצינו כמה פעמים כסוגיא זאת בקש אחריה ותמצא אבל באשר ראה פלפולא דר"נ ורבא ע"כ לא אפשר לפרש כן וק"ל:

גם יש לפרש בע"א דכבר מצינו לעיל דף פ' דאמר הש"ס דאומן הוה ש"ש הואיל דתפיס לי' אאגריה ומקשי' תוס' שם דבשוכר נמי נימא הכי בההוא הנאה דתפיס לי' אשכרי' שנתן (והיינו באשר הקדים השכר) ודחי לי' התוס' שם ע"ש מ"מ הוה אפשר להעלות על דעת דבאשר יתן השוכר השכר מקודם דנהוי ש"ש בההיא הנאה ואף מאן דאית לי' דהוה ש"ח מודה אם הקדים השכירות וא"כ הי' אפשר לומר דלכך קאמרה מתני' ד' שומרים הן דשוכר בפני עצמו קחשיב הואיל דפעמים הוה כש"ש ופעמים כש"ח אבל השתא דראה דרבה בר אבוה איפכא קתני (ואפשר משום דרצה לסתום מתני' כר"מ) וגם אמר תחלה ר"מ היא ומנ"ל הא דילמא דיש לחלק בין אם הקדים השכירות ומתני' מיירי בהקדים ואף ר"י מודה אלא ע"כ דאין לחלק בשוכר וכתרוצו דתוס' שם לכך מקשה א"ה וק"ל:

בתוס' ד"ה ל"ש אלא כו' משום דלאו גמר מלאכה הוא כו' פירוש השמירה לאו גמר מלאכה היא ור"ל דאף דשומר הפירות בשעת גמר מלאכה דאין צריכים עוד לקרקע מ"מ הואיל דהמלאכה אשר הוא עושה לאו גמר מלאכה היא לכך אינו אוכל מן התורה ודלא כרש"י שכתב דלאו שעת גמר מלאכה דהוה משמע לכאורה אם הוא בשעת גמר דהיינו דאינן צריכים עוד לקרקע אוכל דאינו. ובזה א"ש הא דקאמרה מתני' ומסיים אבל לא מן התורה הלא כבר אשמעינן כן במתני' דלעיל דאינו אוכל מן התורה שלא בשעת גמר מלאכה אבל לדבריהם א"ש דטובא קמ"ל דאף דשומר בשעת גמר אפ"ה אינו אוכל וק"ל: