כוס הישועות קכח

משכרו יאכל להשקיט צערו דבין אם הרבה יעבוד או מעט מ"מ אית לי' צעריה דעובד ואינו אוכל אבל אי אמרינן דמשלו אוכל והוה תוספת שכר היאך אפשר לומר דיתן לו הוספת שכר יותר משכר גופי' ק"ו אם יאכל כל מה שעושה כמאמר ני דר"א ומהדר לי' המדחה דאף בשל שמים איכא סברא לומר אוגיר בדנקא כו' כלומר אף דנאמר דטעמא דאכילה הוא משום צערי' דידי' מ"מ למה נאמר דהמשכיר מחויב למלאות תאותו משלו ולא יניח לו מאומה דילמא ע"כ ולא יאכל אלא כשהשכיר לו לעבודה מרובה ולא לעבודה מועטת אלא מאי אית לך למימר רחמנא זכי לי' כלומר דרחמנא סתמא קאמר דיאכל למלאות נפשו להשקיט צערי' ובעל בית דאוגיר לפועל לפעולה מועטת איהו דאפסיד אנפשי' א"כ אף דמשלו הוא אוכל איכא למימר כן דוק:

בגמרא ת"ש ר"א חסמא כו' וחכמים מתירים מאי לאו בהא קמפלגי כו' לא דכ"ע משלו הוא אוכל והכא בכנפשך קמפלגי כו' יש לדקדק טובא בפשיטות הפשטן דהכא מאי רצה לפשוט השתא טפי מבראשונה אי משום דחכמים מתירי' וא"כ ע"כ משל שמים אוכל כדס"ד בפשיטות הראשון הלא כבר אדחי לי' זה ואי משום דרוצה להוכיח דע"כ דחייה הראשונה ליתא מדמצינו דפליגי בהא מילתא אי יאכל יותר משכרו, וא"א להמצא לפי דעתו דפשטן באיזה סברא קמפלגי אם לא דנאמר דפליגי בהדא מילתא אי משל שמים אוכל או משלו א"כ ל"ל לאתויי הא דחכמים מתירים לא ה"ל לאתויי כ"א, הא דפליג ר"א את"ק והי' ג"כ יכול להוכיח כן. גם מאי דאיתא בגירסתנו לא דכ"ע משלו הוא אוכל אינו מיושב שפיר ודברי תוספות ידועים. ע"כ אומר לי לבי לפרש דברי הפשטן כך. דהנה כבר קדם לן הש"ס דאיכא בינייהו דת"ק וחכמים מילתא דאיסי והיינו דת"ק סבר דוקא פועל אוכל ולא אדם אחר וחכמים סבירא להו דכל אדם אוכל וא"כ ע"כ אית להו לחכמים דמשל שמים הוא אוכל משום צעריה ולא משום שכירות דלמה יאכל אדם אחר שאינו פועל מאשר לא עמל בו אלא ודאי דמשום צערי' דאדם אשר רואה ענבים ביכורים ולא יאכל ממנו ולכך לא שני לי' בין פועל לאדם אחר ות"ק אית לי' דמשלו הוא אוכל דתוספת שכר הוא ע"כ לא יאכל אדם אחר. ודחי לי' המדח' דלעולם אף החכמים סבירא להו דמשלו הוא אוכל כת"ק ואיסי גופי' לא קמיירי כ"א בעושין בסעודתא כדמהרר ר"א לפני ר"כ וא"כ אף הוא עמל ויגע בו ולא פליגי אלא במלתא דכנפשך דת"ק אית לי' דוקא בדבר שמוסר נפשו עליו והיינו דוקא פועל אשר השכיר עצמו בשביל ממון דסתם פועל בהכי מיירי כדכתיב בכובש שכר שכיר ואליו הוא נושא את נפשו ופירשו אל השכר הזה הוא נושא נפשו למות עלה בכבש ונתלה באילן וחכמים דרשי מלת כנפשך לד"א דוק ותשכח כי הכל מה שדקדקנו יתיישב היטב ונכון:

עוד בגמרא ת"ש נזיר כו' ת"ש פועל כו' הא דהקדים ברייתא דנקטה נזיר לברייתא דפועל ומאותה ברייתא יש לפשוט בפשיטות טפי משום דהוא שפיר ידע דיש לדחות כדדחי לי' שאני נזיר משום סחור כו' ואם כן אף דהביא הברייתא דפועל תחלה כבר יש לדחות מאי פועל נזיר וסבר דע"כ דעתו דבעל האבעיא כך דאל"כ מאי קמבעיא לי' הלא כבר מפורש בברייתא דלא יתן לאשתו ובניו לכך הקדים לו ברייתא דנזיר וא"כ ע"כ ההיא ברייתא דפועל בכל אדם קמיירי דאל"כ תרי זמני ל"ל בנזיר וכדדחי לי המדחה ברייתא א' והביא הב' לומר דא"כ תרי זימני ל"ל ודחי לי' דמ"מ היינו נזיר ומידי גבי הדדי תניא כדאסיק וק"ל עוד יש לדקדק הא דהביא תחילה ממה דרוצה לפשוט דתנאי היא בהא מילתא ואח"כ רוצה לפשוט לגמרי ואין הסדר כן אלא תחלה, ה"ל לאתוי ממה דיש לפשוט לגמרי ולאחר שנדחה ה"ל לאתויי דיש לפשוט מ"מ דתנאי היא. ויש לומר דהנה מאי דרצה לפשוט דתנאי היא לא בפשיטות תקיף ואמיץ יותר ממה שפשט אחר כן ע"כ הקדמהו דלא די דרוצה לפשוט דתנאי היא אלא אף דקושיא אלימתא הוא על בעל האבעיא דע"כ לא קאמר דנפקא מיני' אלא אם רשאי ליתן לאשתו ובניו וממאי דפליגי הני תנאים יש למצוא עוד נפקותא אחריני והיינו אם מותר לו לאכול יותר משכרו וק"ל:

גם הקדים הפשיטות דתנאי היא משום דראה דיש לפשוט ההיפוך ממתני' דמביא לקמן ע"כ קאמר דודאי תנאי היא וכדדחי לי' פשט לי' משניהם פשיטות הפוכות וא"כ ע"כ תנאי היא ובזה מיושב הרעגנשבוגר וק"ל:

בתוס' ד"ה א"א כו' ואי משל שמים כו' שלא זיכה לו הכתוב אלא מה שהוא לועס ואוכל כו' והנה תוס' ז"ל לא נהירא להו מה דפרש"י בד"ה לדידי' כו' וכל זמן דלא מטא לידי' לא זכי לי' דליתבי' לאשתו ובניו ע"כ דמשמע אחר שבא לידו רשאי ליתן לאשתו ובניו אף, דמשל שמים אוכל דא"כ הפשטן דלקמן דפשט לי' מברייתא דמתחיל מנין לפועל כו ומסיים שנאמר ואל כליך לא תתן דמשל שמים אוכל היאך אפשר לומר שם אחר שבא לידו יתן לאשתו ובניו הלא מקרא מלא דיבר הכתוב אל כליך לא תתן לפי הקס"ד דידי' דדרשא גמורה היא אלא ע"כ אי אמרינן משל שמים הוא אוכל אף שהגיע לידו אינו יכול ליתן לאשתו ובניו. ותמה אני על דעת אחת אשר הביא הטור סי' של"ז בשם י"א דסבר אחר שהגיע לידיו רשאי ליתן לאשתו ובניו ואיך לא ראה הוכחה גמורה הלז ועל רש"י גופי' אני מתמה כי בודאי בדקדוק כתב כן לומר דלאחר שהגיע לידו רשאי ליתן דהלא ע"ב בד"ה אי אמרת משל שמים כו' כתב דאין לפועל קטן זכות אלא כשנותן לתוך פיו משמע דוקא פועל קטן שאני דאין לו זכיי' אבל פועל אחר דאית לי' זכיי' רשאי ליתן למי שרוצה דוק. בתוס' ד"ה השוכר את הפועל כו' תימא כו' וי"ל כו' ועוד דין הוא שיאכל פועל כו' אל יקשה לך דא"כ למה בנו אוכל וחייב הלא לא נגמרה מלאכתו וכבר כתבו הם ז"ל לעיל דף פ"ח ע"א בד"ה מאי לאו כו' דהמקח אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו דהלא גם הם ז"ל כתבו במקום ההוא בד"ה תבואת זרעך כו' וז"ל דבשעה שאוכל כבר נתקן וא"כ גם הכא הא דנותן לאכול לבנו אינו רוצה לקנות וא"כ כבר נתקן וכמו שכתבו ז"ל דף כ"ט ע"ב בד"ה שתים כו' וז"ל וכי תלש שתים ביחד חשיבי גורן שהלוקח לא יעשה גורן אחר ע"כ ודוק:

ע"ב בגמרא על מנת שאוכל אני ובני או שיאכל בני בשכרי הוא כו' רש"י פירש ע"מ שיאכל בני בשכרי שקצצת לי' ותוספות ז"ל מקשים על פירושו ונראה לקיים פירש"י והמקשן לא מקשה כ"א מרישא דברייתא. רק תחלה נאמר למה נקטא הברייתא תרי מילי ונראה דאי תנא רישא ה"א דוקא בהא מילתא אוכל הוא ופטור משום דפועל מיקרי דהלא יש לו שכר חוץ ממה שאוכל משא"כ בסיפא דאינו נוטל שכר כ"א מה שאוכל בנו ונימא דא"כ לא יתקרי פועל ואינו א"כ במילתא דכנפשך דדרשינן לעיל ולא יאכל הוא אפילו בפטור לכך אצטריך הסיפא ואי הוה תני הסיפא ולא רישא ה"א דוקא בהא לא יאכל בנו בפטור הואיל דמקח גמור הוא (וכדמקשי' תוס' ז"ל על רש"י ז"ל) אבל ברישא דאינו אוכל בשכרו, אלא ממה שויתרה התורה לו נימא דאף בנו פטור לכך אשמעינן דלא וא"כ יש לומר דהפשטן לא פשט לי' אלא מרישא והא דהביא גם הסיפא משום דאל"כ הוה אפשר למדחי ולפרש הרישא דומי' דסיפא דהא דאמר ע"מ שיאכל אני ובני היינו דבנו יאכל בשכר שקצץ לו והו' א"כ מקח, גמור לכך הביא ג"כ הסיפא א"כ ע"כ רישא מיירי דיאכל בנו עם האב שמזכה לי' התורה ופשט שפיר מאי דרצה לפשוט ודוק:

עוד בגמרא בשלמא נתפרסו עגוליו כו' מאי מקח טעות איכא נראה דאי לאו דמשני לי' דמתחזי כמקח טעות לא הוה קשה לי' נתפתחו חביותיו מאי לא הודיען שייך ביה דה"א דהיינו דלא הודיען איזה מלאכה יעשו אלא שהשכירה סתם לעשות לו מלאכה אותו יום ואח"כ הראה להם לעשות בחביות ויכולים לומר אילו היינו יודעים שנעשה דבר שיש בו עגמת נפש לא היינו נשכרים לך משא"כ כשהראה להם הדבר אשר יעשו ואעפ"כ היו נשכרים לו א"כ בודאי לית להו צער לעשות בלי אכילה או שתיה ממנו אבל השתא דקאמר דמחזי כמקח טעות א"כ ליכא למימר דמיירי אלא נתפתחו חביותיו