כוס הישועות קכז

בד"ה דגנבי' להו כו' בשאלתו' דר"א מפרש שהיו קושרים כו' דקשה להו דאי כפשוטו מאי קאמר הערמה אתעביד בהו כו' במאי הי' נראה דעבדו הערמה דלמא הנכרים הי' עושים שלא מדעתם באמת וק"ל:

ע"ב בגמ' ת"ר החוסם כו' ר"י אמר חייב עקימת פיו הוה מעשה ר"ל אמר פטור קלא לא הוה מעשה הא דנקטו הני תרי אמוראי כל אחד לישנא לעצמו ולא כדרך הש"ס ולא ה"ל למימר אלא ר"ל אמר פטור דעקימת פיו לא הוה מעשה או ר"י ה"ל לומר קלא הוה מעשה נראה דודאי ר"ל מודה דעקימת פיו הוה מעשה וגם ר"י מודה דקלא לא הוה מעשה ולא פליגי הכא אלא באיזה דבר דעושה החסימה ור"י סבר דעקימת פיו עושה עיקר החסימה דאי לאו דעוקם את פיהו לא הי' נשמע קולו ולא היתה נחסם הבהמה ולכך הוה לאי שיש בו מעשה ור"ל סבר דעיקר החסימה בא מכח קולו וקלא אין בו ממש ולכך הוה לאו שאין בו מעשה דוק:

בתוס' ד"ה מחלפי אהדדי כו' שלא מדעתן כו' דאל"כ מאי רבותא דהנהו חסידים וק"ל:

בד"ה ר"י אומר חייב כו' תימא כו' עד ולהכי פריך הכא ר"י לר"ל ממימר כו' משום דלכאורה הוה אפשר לדקדק מאי מקשה ר"י ממימר אחוסם הלא כבר אמר התנא חוץ ממימר אבל שארי הדברים אינו חייב עליהם וק"ל:

בא"ד וא"ת כו' ומשני שאני עדים זוממין כו' הביאו התירוץ הזה משום דמזה נראה לכאורה דקושי' המקשן קאי המגדף (ולא כדתירצו באמת דלא קאי אלא אעדים זוממין) הואיל דחזינן דבתירוץ הב' נקטה הש"ס בלישני' שאני עדים זוממין ובתירוץ הראשון נקטה שאני מגדף ולא נקטה נמי שאני עדים זוממין כבתירוץ הב' אלא ע"כ הואיל דקושיתם דלבתרי' קאי נמי אמגדף לכך נקטה הש"ס נמי בהתירוץ מגדף. וע"ז מתרצי' תוס' בסמוך דלעולם דהקושי' לא קאי אלא אעדים זוממין ואי' משום דנקט בלישני' שאני מגדף ולא נקט שאני עדים זוממין משום דבמגדף קאי האי תירוצא הואיל דישנו בקול אף לפי המסקנא משא"כ בעדים זוממין לא קאי האי תירוצא לפי האמת לכך נקט בלישני' שאני מגדף ולא עדים זוממין דוק:

בתוס' ד"ה ר"ל אמר פטור כו' וא"ת דבאלו הן הלוקין פליג ר"י ור"ל כו' יש לומר דאי לאו דתירצו לפני זה דנפקא לר"ל מלעשות דאין לוקין כו' הוה אפשר לומר דע"כ לא קאמר ר"ל דלוקין אלאו שאין בו מעשה אלא בדבר שא"א להמצא בו מעשה דומי' דנותר אבל בדבר שאפשר להמצא בו מעשה דומיא דחסימה מסברא אמרינן דאין לוקין אלא בעושה מעשה דוקא אבל השתא דאמרו דר"ל יליף לי' מקרא דלעשות ובקרא סתמא כתיב ואין לחלק א"כ בכך וק"ל:

דף צ"א ע"א בגמ' דאי כר"י האמר יורש אינו מימר יורש אינו סומך סיים בדבר הזה דיורש אינו סומך אף שאינו ענין לכאן משום דילפותא דר"י דאמר יורש אינו ממיר אתי' לי' ממה שסובר שאינו סומך דיליף תחלת הקדש מסוף הקדש כדאי' שם בתמורה וק"ל:

עוד בגמ' א' אביי הא מני ר"מ כו' יש לומר דאביי נייד מתירוצא דרבא דלישנא דמשלם לא משמע כתירוצו ונייד גם מתירוצא דר"פ דא"כ אפכא ה"ל לומר בברייתא משלם כו' ולוקה הואיל דהתשלומים אתי' תחלה ורבא נייד מתירוצא דאביי דניחא לי' לאוקמי טפי כרבנן מדר"מ ומדר"פ נייד כטעם הראשון וגם ר"פ נייד מדברי שניהם מהאי טעמי' דאמינא ואפשר לומר דהברייתא גופ' סביר' כג' תירוצי' שלהם והבן:

עוד בגמ' א' ר"פ ה"מ בעו מינאי כו' ופשטי להו לאיסור' חדא כהלכתא כו' הא דקאמר דבר זה ג"כ דפשיט להו כהלכתא ומאי אשמעינן דפשיט להו כהלכתא דבשלמא במאי דאמר דפשיט להו לאיסורא דלא כהלכתא שמעינן טובא דיש לעשות גדר ולאסור שלא כדין ושלא כהלכתא. גם יש לדקדק למה מסיים במה שמביא שפשט להו כהלכתא הא דכיוצא בו אין טשין כו' לכך אמינא דאף דפשיט להו כהלכתא מכל מקום הי' מחמיר עליהם בדבר מה דהנה מצינו בלישת עיסה בחלב היתירא באם עושה כעין תורא כדאי' בפסחים ור"פ פשיט להו לאיסורא דהיינו דקאמר להו סתמא אסור ולא קאמר להו ההיתר אם עושין בכעין תורא כדי שלא יזלזלו ודבר זה (דהיינו דמותר בכעין תורא) שמעינן מהא דמסיים אין טשין כו' דלכאורה יש לדקדק הואיל דחזינן דאסור אפילו בנ"ט בר נ"ט מאי אשמעינן א"כ ברישא דאסור דפשיטא הוא אבל באשר אמרינן דמצינו ג"כ היתר בשעושין בכעין תורא א"כ ודאי צריך לאשמעינן ברישא דאף בזה מותר לעשות בכעין תור' ומאי שמקשי' תוס' דבקינוח סגי יש לומר דנ"ט בר נ"ט אסור לעשות לכתחלה אלא בדיעבד מותר ואי הוה מקנה כדי לאפות אח"כ הוה כמו לכתחלה דוק:

בגמ' מתיב רב אחדבוי אלו נאמר כו' הא דמביא הש"ס מילתא דרב פפא ואח"כ תיובתא דרב אחדבוי נראה דאי לאו דר"פ הוה אפשר לתרץ האי קושי' ולומר דהא דקאמר לא יאחוז היינו מדרבנן דהואיל דמדאורייתא אסור בהכנסת מין במינו גזרו רבנן אפי' באחיזה אבל השתא דהביא ר"פ ראי' מהא דשמואל אף דאפשר לומר דע"כ לא קמיירי שמואל אלא בדאורייתא אבל בדרבנן נגזור כקושי' התוס' אלא ודאי דסבר ר"פ וידע דמעולם לא גזרו רבנן שים גזירה בהדא מילתא וא"כ ודאי קשה מאותה ברייתא וקל:

וגם אפשר לומר דבא לר"פ הדא מילתא דלא גזרו רבנן כלום מן מאי דאמר הני תרי מילי בהדדי ובמנאפי' כו' לומר כמו במנאפי' דאין שייך שם לומר גזירה דהלא מיירי שם בעדים הבאים להעיד כן אין שייך לומר בהדא מילתא שום גזירה וק"ל:

בתוס' ד"ה בבא לצאת ידי שמים וא"ת כו' וא"ת תנא תני כו' היינו שם בפרק הזרוע מקשה כן. אפשר לומר ולדבק הוא"ת הב' לדקודם דאחר דתירצו התוס' על קושי' הראשונה דהם לא רצו כו' ע"כ צריכנא לומר כפשט הא' שפרש"י דאי כפי מה ששמע מפי המורה הוה קשה דאחר שבא לידו ותפיס בי' א"כ למה הי' מהדר להו וא"כ קשה קושי' הב' אבל לפי מאי שפירש המורה לא הי' קשה מידי דשאני הכא דלא איירי כלל בבא לצאת ידי שמים וק"ל:

בד"ה אתנן כו' עיין מה שכתבתי בב"ק על דבריהם:

בד"ה ואם טש כו' תימא כו' כבר מצאתי יישוב על קושתם כדלעיל בד"ה ופשטי להו כו' תימא לר"י כו' גם כאן מצאתי קצת יישוב על קושיתם ודוק:

מין במינו כו' תימא כו' וי"ל כו' אבל יש לדקדק דא"כ למה מאריך בלישני' ודייק מסיפא דברייתא ה"ל למידק בקיצור מרישא דברייתא דוק ותמצא:

ע"ב בגמרא ת"ש הי' עושה בתאני' כו' ת"ש אבל מונע, כו' הא דפשיט סברות הפוכו' ולא מקשה רישא דמתני' אסיפא נראה לומר דאי לאו בעייתו לא הוה קשה לי' מידי דשפיר ידע במקום דאיכא ביטול מלאכה לא שרי לי' לאכול ולכך אסרינן בסיפא ליזול וליכל והא דשרינן ברישא מיירי דליכא ביטול מלאכה והיינו דמודלית וגם סבר דמודלית גופי' לא הוה ממה שאתה נותן אלא ממין שנותן ולכך כשראה בעיא דילי' והוה קשה לי' תיפוק לי' דאסור משום ביטול מלאכה אלא ודאי צריך לומר דבעיא דילי' קאי במודלית ולא הוה ממה שאתה כו' ולכך פשיט לי' מרישא ודחי המדחה דמיירי במודלית וא"כ ע"כ צריך לומר דמודלית הוה ממה שאתה נותן כו' וא"כ ע"כ בעיא דילי' לאי במודלית קמיירי והדר לדוכתא מאי דאמרנו לעיל תיפוק לי' דאסור משום ביטול מלאכה אלא ודאי צריך לומר דלית לי' שיאסור משום בד"ה ביטול מלאכה ולכך פשיט לי' מסיפא ומהדר לי' דודאי גם לדידי אית לי הא דביטול מלאכה ובעיא דילי במקום דליכא ביטול והיינו בשאשתו ובניו עמו אבל הפשטן לא העלה על דעתו הא דאשתו ובניו וק"ל:

דף צ"ב ע"א בגמ' איבעיא להו כו' ת"ש אוכל כו' א"א משלו אוגיר כו' ואלא מאי כו' יש לפרש הוויי' דהפשטן והמדחה הכי דהפשטן סבר דשפיר יש לחלק בין אי מדשמים אוכל או משלו דבשלמא אי אכיל מדשמים וטעמא משום עגמת נפש דפועל וצערי' א"כ אף יותר