כוס הישועות קכד

ש"ש עליו ולא לענין אונסין אבל האמת אחר הדחיי' דלא פליגי בדר"י למה לא נימא דאף לענין אונסין קאמר. ובאמת נראה מדבריהם ז"ל דלא קאמרו זה להוכחה גמורה וק''ל בא"ד וא"ת ולמה כו' וי"ל כיון דעכשיו אין מעותיו בידו כו ולא ניחא להו לומר הואיל דכבר הלוה ואח"כ נקט להמשכון א"כ נימא דהוה ש"ש הואיל דתפיס לי אאגרי' דכבר כתבו לעיל דף כ"א בד"ה הא גמרתי דתרתי בעינן כו' ע''ע ומה דכתבו עוד ועוד דחליפין יכול לעשות במשכון כו' לפי זה מאן דרצה לפרש שם בקדושין דקדשה במשכון דאחרים אפילו בשעת הלואה מקודשת ותוס' עצמן כתבו כן שם א''כ נימא הכא דלכך הוה ש"ש המלוה על המשכון דוק בסוף דבריהם וקשה כו' וי"ל דמשום חיוב דש"ש, לא מקרי חמצו אי לאו משום דאמר הכתוב דקני' לי' והוה שלו כדר"י ע"כ יש לדקדק דא"כ מאי האי דכתבו לעיל לדברי רש"י ז"ל דצריך לפרש הא דחייב לבער פקדונות של נכרים בדקבלו אחריות היינו דוקא אחריות דאונסין הלא גם לפי דבריהם צריך לפרש כן דע"כ גבי פקדונות ליכא קרא דקני כדר' יצחק במשכון וא"כ ע"כ דוקא בדקיבל אחריות דאונסין דאחריות דש"ש לא אהני לן מידי דמשום חיוב דש"ש לא מקרי חמצו אם לא דנימא הואיל דגלי לן קרא גבי משכון דמשום חיוב דש"ש קני והוה כמו שלו כן נימא במקבל פקדון ודוחק ועיין בש"ך ח"מ סי' ע"ב דהרבה להקשות על דבריהם והסכים לדברי רש"י ז"ל וכן נראה:

בגמרא ת"ר המעביר חבית כו' למימרא דסבר ר"מ כו' הא דמביא תחלה ברייתא ואח"כ מקשה קושיתו נראה משום דאי לאו ברייתא דפליג בה ר"י סבר המקשן דודאי אפשר לשנוי איפוך ר"מ ור"י דהתם אבל השתא דמצינו דפליג ר"י בברייתא א"כ א"א לשנוי איפוך דא"כ קשה דר"י אדר"י דהכא קאמר ש"ח ישבע וא"כ ע"כ לית לי' דנתקל פושע וק"ל:

והא דמביא כאן הברייתא ולא ממתני' דהתם דבמתני' סתמא מתני חייב ולא בשם ר"מ וק"ל:

עוד בש"ס ואתא ר"י כו' ואתא ר"א כו' הוצרך לזה דלא תימא תלתא תנאי בנתקל דר"מ סבר דהוה אונס ור"י חשיב לי' כגניבה ואבידה ור"א כפושע וזה נראה לש"ס דוחק כדמצינו בכל מקום בש"ס וכן יש לפרש לקמן באוקימתא דר' חייא דלא תימא תלתא תנאי בתקנת חכמים דר"מ אית לי' התקנא אפילו בש"ש ור"י אית לי' בש"ח ולא בש"ש ור"א לית לי' כלל בין בש"ח בין בש"ש לכך מפרש נמי התם דלא פליגי בכך וק"ל:

והא דקאמר בדברי ר"א שתי תמיהות משום דאל"כ מה לי' לתמוה על קבלתו דדילמא באמת לא מיירי כ"א במקום מדרון או במקום שאין רואה וכדמצינו בכמה מקומות דקאמרה הש"ס הכא במאי עסקינן וסתם לי' סתומי ולכך קאמר דהוה לי' שתי תמיהות וא"כ א"א לומר דמסתם לי' סתומי דב' דברים ודאי צריך לפרש במאי קמיירי דוק:

תוס' ד"ה וסבר ר"מ אבל ר"י אדר"י לא קשיא כו' ובזה מיושב נמי הא דקאמרה הש"ס למימרא דסבר ר"מ נתקל לאו פושע כו' ולא קאמר דסבר דנתקל הוה אונס דבע"כ סבר לפי סברתו דהשתא דהוה אונס אלא משום דבמילתא דר"י צריכנא לומר הא דקאמר דנתקל לאו פושע אלא כעין גניבה ואבידה אבל לא דלהוי אונס דא"כ הוה קשה דר"י אדר"י לכך קאמר נמי במילתא דר"מ האי לישנא וק"ל:

בא"ד וא"ת כי נמי כו' יש לחבר האי וא"ת למאי שכתבו תחלה משום דהוה אפשר לתרץ ולומר דר' אלעזר דמשני תברא אית לי' נמי תקנת חכמים (והיינו דוקא בדלא פשע לאפוקי דר"ח דאית לי' תקנת חכמים לר"מ אפילו דפשע) וא"כ ליכא לאקשוי קושית התוס' דאימא דפטור משו תקנת חכמים ואי תימא דא"כ ה"ל לר"א לפרש דבריו דאית לי' נמי תקנת חכמים בזמן דליכא פשיעה אף אנן נימא דלא הוצרך לפרש כאשר ראה דגם המקשן ידע מתקנת חכמי באשר אמר למימרא דר"מ סבר נתקל לאו פושע ולא קאמר מילתא דעדיפא מני' דאית לי' אפילו דהוה אונס אלא ודאי סבר דאף דלא הוה אונס רק דלא הוה פושע הוה אתי לי' שפיר דפטירין ש"ח וש"ש משום תקנת חכמים אבל השתא דתירצו תוס' ז"ל דר"י אדר"י לא קשה וכדכתבו ז"ל וכבר כתבנו דבזה מיושב נמי דלא קאמר המקשן לר"מ דנתקל הוה אונס וא"כ ה"ל לר"א לפרש דבריו בתירוצו דאית לי' נמי תקנת חכמים בדליכא פשיעה דהלא לא מוכח מידי דידע המקשן מתקנת חכמים כלום דוק:

בא"ד וכן משמע בהגוזל קמא דפריך למאן דפטר כו' הא דלא הוכיחו מדין זה בעצמו למה טבח אומן בחנם פטור ובשכר חייב אי לאו הוכחתן דאדם המזיק אינו חייב כ"א בכעין אבידה וטבח אומן הוה כעין גניבה נראה דודאי לא קים להו לתוס' ז"ל הכא במעביר חבית והתם בטבח דהוה אדם המזיק, דאפשר לומר דלא הוה אדם המזיק כ"א בשאין כוונתו דהאדם לתועלת חבירו משא"כ הכא והתם דכוונתו לתקן דבר של חבירו לא קרינן בי' אדם המזיק אבל מהמקשן דלשם מוכח שפיר וזה אין סברא לומר דהתרצן יהי' מחולק עם המקשן בסברא זאת דוק:

בתוס' ד"ה מאי משתבע מעיקרא כו' ומשני, כו' ובזה מתורץ שפיר הא דקאמר ר"י ש"ח ישבע ומאי רצה בזה הלא לא פליג אדר"מ כ"א בש"ש לכאורה אבל לפי דבריהם א"ש דודאי פליג אר"מ אפי' בש"ח בדשינה מהמנהג דלר"מ פטור ולדידי' חייב ולכך קאמרה הש"ס ש"ח ישבע כו' האי כדיני' היינו דוקא כדיני' ודלא בדשינה וק"ל:

אבל ק"ק לפי דבריהם ז"ל למה קאמר ר"ח ב"א במילתא דר"א דתמיה הוא בשלא במקום מדרון ולמה לא קאמר דתמיהתו בדשינה מהמנהג ואפשר לומר דהיינו הא וק"ל:

דף פ"ג ע"א בגמ' ההוא גברא כו' ההוא גברא כו' הא דהביא לן הש"ס דברי רבא ב' פעמים וגם ר' יוסף דשאל לי' תרי זימני נראה משום דהוה אפשר לומר דע"כ לא קאמר איסי אלא בד' שומרים דכתיב בי' קרא ולא בדבר אחר לכך קאמר דאפילו בהא מילתא נמי איתא למילתא דאיסי וק"ל:

השוכר את הפועלים, פרק שביעי. ע"ב בתוס' ד"ה פועל בכניסתו כו' פירש כו' ואע"ג דבעזרא כתיב כו' נראה דלרש"י הוה אפשר לומר דלא קשה מידי דלרש"י הוה ויתור מפועל ומבעה"ב ובודאי בבנין ב"ה לא אמרינן בי' ויתור דמאן לוותר וק"ל:

בא"ד ואע"ג שמזכיר כניסה שהיא בסוף היום קודם יציאה כו' גם בזה יש לומר דלרש"י לא קשה מידי דלדידי' מפרש הש"ס מילתי' דפועל ומילתא דבע"ה דפועל מוותר בערב ובע"ה בבוקר וא"כ ליכא לאקשוי מידי דמילתא דפועל ניחא לי' להקדים ממילתא דבעה"ב דכל הפרק בפועל קמיירי משא"כ לתוס' ז"ל דלא מיירי מויתר כלום אלא מהתחלה המלאכה ומסיומה ודאי אפשר לדקדק למה מקדים הכניסה קודם היציאה וק"ל:

בא"ד אע"ג דשעת הכנסת פועלים כו' גם בזה יש לומר דלרש"י לא קשה מידי דשם מיירי ממילתא דבעה"ב לכך נקט גבי הכנסה אצל תחלת המלאכה והוצאה בסיומה דבע"ע שייך לומר כן דתחלת מלאכה הוה אצלו הכנסה דזה הוא מבקש משא"כ הכא דמיירי בפועל ואצלו שייך לומר הכנסה אצל כניסת ביתו דזה הוא מבקש לילך אל ביתו משא"כ לתוס' א"א לומר כן וק"ל בא"ד בסופו ופי' שכן משמע בב"ר כו' נראה לומר דמשמע לי' כן מדאמר שם תנאי ב"ד דמשמע דתנאי ב"ד הוא זה וכן הוא שם בי"ת. וא"ת כפר"ח למה נקט קרא דחזרת כו' אצל הוצאה משל ב"ה וקרא דולעבודתו עדי ערב אצל הכנסה משל פועל (וזה הוא קושית התוס' ודאי) אף אנן נימא דה"ק שם הוצאה משל ב"ה מניין היינו דמניין דיוותר ב"ה אצל הוצאה ומביא מדכתיב תזרח השמש כו' והוא אינו עושה כן אלא הולך מעמוד השחר לכך ב"ה מוותר משלו בערב וכן איפכא דוק:

בגמרא ר"א בר"ש אשכח כו' הביא מעשה הזה לכאן הואיל דדריש לעיל סיפא דקרא יצא אדם לפועלו כו' והכא דריש רישא דקרא. וגם מהאי מילתא דאמר ראב"ש לאו