כוס הישועות קכ

דאית בה כל המומין ואי הוה חסר אפי' מום א' לא הי' מקפיד וא"כ לא הוה צריכנא לומר סברא זאת מדהא ליתא הא נמי ליתא דהיא נאמרת בדוחק קצת אם לא דנימא דהברייתא רבותא קמ"ל במלתא דא. אבל מכל מקים ק''ק אף דפשיט לי' אם היו בה כל המומין הללו דאין זה מקח טעות מ"מ אפשר דוקא אם אינו מקפיד כ"א על מום א אבל אם מקפיד על כולם בהדדי אפשר דהוה מקח טעות דדלמא הלוקח סבר מסתמא כל הני דקאמר ליתנהו לכולהו אבל אי הוה ידע דאיתנייהו לכולהו לא הוה סביר וקיבל דוק גם אפשר לדקדק דאי איתא דהוה מקח טעות בשהי' בה כל המומין וזהו פירושא דברייתא כדאי' בתוספות מנ"ל לומר תנ"ה דלמא הברייתא מיירי במילתא אחריתי מה דלא איירי בה ר''י דהברייתא איירי בהי' בה כל המומין ור"י מיירי בדליתני לכולהו או איפכא וק"ל וי"ל:

בא"ד אבל אם כולם אמת כו' והא דקתני מום זה ומום אחר ה"ה הזכיר לו כמה מומין כיון שכולם בה אין זה מקח טעות. ובזה אפשר לומר דהגירסא שהי' כתובה לפני רש"י ז"ל היא באמת ובתמים וה"ק אפי' הי' בה כל המומין הללו אין זה מקח טעות ולאו דוקא במום זה ומום אחר וק"ל:

בא"ד בתוספתא דכתובות כו' יפה כיון כאן מהרש"א אבל במאי דכתב סמוך לזה דהוכחת התוס' ז"ל הוא מדנקט ג' מומין ע"ע אין הדין עמו אלא הוכחת התוס' הוא מדנקט התוספתא המומין ואמרה אחר זה אם א"ל אותו מום ומום אחר עמו ומאי האי דקאמר אותו מום אי תימא דאותו מום אשר מקפיד עליו הלא הוא מקפיד על כל המומין דהלא אמר והתנה ע"מ שאין בה מומין משמע שאינו מרוצה כ"א באין בה מומין כלל אלא ודאי דר"ל דאותו מום שיש בה ועוד מום שאין בה ורוק:

ע"ב במתני' כל האומנין ש"ש הן (פירש"י קבלנין כו' לעשות בבתיהן) דאי בבית בעה"ב לא שייך לומר בהו דהוו שומרין הן ש"ח הן ש"ש ואפ"ה שפיר קתני מתני' כל האומנין אשר הן שומרים הן ש"ש וק"ל:

שם אבא שאול אומר רשאי אדם כו' הא דאמר אתי שפיר מילתי' כאן במתניתין אפשר לומר דהנה לקמן אמרה הש"ס על פלוגתא דר"ע ור"א אלא במלוה צריך למשכון קמפלגי (ופירש"י להשתמש בו ולפסוק עליו להיות פוחת מן החוב והולך קמפלגי ור"ע סבר אפ"ה איכא מצוה) אבל לר"מ לית כאן מצוה ולא הוה ש"ש לכך בא אבא שאול הכא ופליג גם על ר"א ואית לי' דאפ"ה איכא מצוה דהוה כמשיב אבידה ולכך הוה ש"ש וק"ל:

בגמרא אפי' תימא ר"מ בההיא הנאה דקשביק כ"ע ואגיר לי' לדידי' הוה ש"ש א"ה כו' לכאורה יש לתמוה דקארי לי' מאי קארי לי' וכי לא ידע דיש להשיב כן. ונראה דודאי הא דאמר בההיא הנאה כו' כוונתו דקשביק כ"ע מליתן כליו לביתו להיות תפוס בכלי ונותן לזה בביתו לתפוס בכלי ודאי נהנה הרבה וכדכתבו תוספות בד"ה דקא תפיס והמקשה לא הבין כן רק כפשוטו ולכך הקשה וסבר אח"כ דכוונתו בההיא הנאה דקא יהיב לי' טפי פורתא ולכך קאמר דקשביק כ"ע מליתן ההוא טפי פורתא ולכך הקשה נמי עליו עד דמפרש דבריו דקא תפיס ודוק:

עוד בגמ' אמר רפרם כו' אמר רב חסדא ל"ש אלא שהחזירה בתוך ימי שאילתה אבל לאחר ימי שאילתה פטור ע''כ רש"י פירש ואפילו מתה בביתו של שואל משכלו הימים אינו שומר עלי' ע"כ. א"כ לכאורה יש לתמוה למה שביק ר''ח כל מקום דנאמר דין דשואל דחייב על האונסין וקאמר מילתי' על חזרתו דשואל ורבותא ה"ל למימר דאפי' עומדת בביתו אינו עוד שומר עליה ונראה דהנה לקמן אמר אמימר על ר''ח מסתברא פטור משואל וחייב כש"ש הואיל כו' וזהו מדויק קצת במילתא דר"ח דלא קאי כ"א אמאי דתנן ושלחה מתה חייב וע"ז קאמר לאחר ימי שאילתה פטור היינו אם מתה משמע אבל אם נגנבה אינו פטור ולהכי א"ש דלכך קאמר מילתיה על חזירתו דשומר לומר דאף בחזירתו אינו פטור כ"א על אונסין דמתה ולא מגניבה ואבידה וק"ל. עוד בגמרא אב"א כדמחליף כו' ק"ק לי למאי דקאמר כדמחליף כו' א"כ ר"י פליג על הרישא נמי ולמה נטר ר"י ופליג בסיפא ולא קאמר דפליג נמי ברישא. ואפשר לומר דאף למאי דמשני כדמחליף אית ליה נמי הסברא בההיא הנאה דקשביק כו' אליבא דר"י ולכך לא פליג ברישא. אבל הנאה דקשביק כו' אליבא דר"י ולכך לא פליג ברישא אבל מ"מ יש לדקדק לפי מאי דמחליף למה אשמעינן אומן דהוה ש"ש טפי ה"ל לאשמעינן שוכר דהוה רבותא טפי דהלא, שם אין שייך לומר בהאי הנאה דקשביק כו' אבל השתא איכא למטעי דהטעם הוא משום דבההיא הנאה וכו':

גם יש לדקדק לעיל דמשני אפי' תימא ר"מ בההיא הנאה כו' דמשמע הא, דנקט אומן הוה דוקא ולא שוכר וא"כ למה לא פליג ר"י על הרישא ויאמר דלאו דוקא אומן אלא אפילו שוכר הוה כשומר שכר וי"ל:

בתוס' ד"ה נימא תנן סתם כו' מדמי לי' אומן לשוכר כו' הנה לפי מאי דמסיק כדמחליף כו' איכא למימר דבתרווייהו הן באומן הן בשוכר הוה הטעם דהוה ש"ש משום דבההיא הנאה דקא שביק כ"ע ואגיר לי' לדידיה ודוק. בד"ה דקא יהיב ליה טפי פורתא כו' הוה מצי לאקשוי כו' אלא בלאו הכי פריך שפיר ע"כ ולא ניחא להו למימר דבאמת זאת היא קושיתו הואיל דבאומן שייך למימר מי לא עסקינן דלא יהיב כו' ובשוכר שייך למימר דיהי' טפי כו' לכך מקשה למה קאמר באומן דהוה ש"ש ובשוכר דהוה ש"ח או דהל"ל בתרווייהו ש"ש או בתרווייהו ש"ח וא"כ אין לדקדק כלום על המקשן למה נקט בקושיתו מי לא עסקינן בשוכר דקא יהיב כו' ולא נקט מי לא עסקינן באומן דלא יהיב כו' דמ"ש דנקט בשוכר או באומן הואיל דקושיתו הוא הואיל דבתרוויהו איכא למימר הך סברא בשוה:

בד"ה דקא תפיס ליה אאגריה וא"ת הא דתנן הלוהו על המשכון כו' לימא טעמא דבההיא הנאה דקא תפיס כו' ע"כ ולא ניחא להו למימר דהתם קאי לפי סברת האב"א דהכא דלית לי' האי סברא משום דמ"מ קשה למה דחיק עצמו לאשכוחי טעם פלוגתתם ומוקמי לה כשמואל וכר"י וקמקשה לימא תנאי היא וגם על רב יוסף מקשה כן לימא טפי דפליגי בהאי סברא ומיירי במשכון דלאו מצוה קעביד והיינו במלוה צריך למשכון ודוק. ומ"מ קצת יש לדקדק עליהם דלקשו בפשיטות טפי אי איתא לסברא הזאת א"כ למה נקט התנא מילתי' תרי זימני באומן ובמשכון דכיון דאמר באומן דהוה ש"ש מהאי טעמא א"כ לשתוק ממלוה על המשכון ואנן ידעינן דהוה ש"ש גם מהאי טעמא וי"ל דמשום פלוגתא דר"י נקטיה וק"ל:

בא"ד וא"ת שוכר נמי כו' ואף דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף מ"מ באשר ימצא דנתן לו השכירות תחלה להוי ש"ש מהאי טעמא ולמה כייל כללא דהוה ש"ש דמשמע דלעולם לא הוה אלא ש"ש וק"ל:

ובזה יש לקשר האי וא"ת לדסמיך ליה דאי לאו במשכון א"א למימר האי טעם דתפיס הוה אפשר לומר דהא דקאמר דשוכר הוה ש"ח היינו מן הסתם דלא נתן עדיין השכירות ואי משום דמ"מ ה"ל לפרש ולומר דבנתן השכירות תחלה דהוה ש"ש אף אנן נימא דזה הוה דומיא דמלוה על המשכון דגם הוא הלוה על זה המשכון דהרי לא הי' צריך ליתן השכירות תחלה רק דהלוה על כלי זה אשר בשכירות הוא אצלו אח"כ וא"כ לא הוצרך לפרש דכבר מילתיה אמורה במתני' המלוה על המשכון ש"ש ומהאי טעמא דקא תפיס כו' וא"כ ליכא למיטעי בשוכר היכי דנתן השכירות תחלה אבל השתא דאמרו תוס' דא"א לומר האי סברא דקתפיס במשכון א"כ מהשתא קשה להו גבי שוכר נמי כו' ולמה כייל כללא דשוכר הוה ש"ח לעולם ודוק:

דה פ"א ע"א בגמרא הא גמרתיו ש"ש לא הבא מעות כו' לי' כו א"ה אדתני כו' טול את שלך אצטריכא לי' כו' הא דלא משני תחלה על דיוקא דיליה דאמר הא גמרתיו ש''ש דלעולם גמרתיו נמי ש"ש וטול את שלך אצטריכא ול"ל דאמר לא הבא מעות כו' אפשר לומר דאי לאו דאשכח דיוקא אחר למעוטי הוה אפשר להשיב על תירוצו דאמר טול את שלך אצטריכא לי' דהנה נאמר ודאי אי לא