כוס הישועות קיא

ועוד בגמרא ויהבינן להו בבי דינא ופרש"י ז"ל שיש להן כח להפקיר כו' הא דלא קאמר רבה נמי א"כ דיהבינן להו בבי דינא. נראה דהתם הואיל דנקטינן דהבא ממנו למשכון א"כ לא צריכנא לתקנה הזאת דהלא הואיל דיש לנו משכון ממנו ואם יבא הפסד והוא בא להוציא מן היתומים עליו להביא ראי' ואנן לא מהימנינן לי' אבל הכא דלית לן משכון ממנו א"כ ע"כ צריכנא להאמין לו ואם לא יהי' התקנה הזאת דהפקר ב"ד כו' א"כ הוה א"א ליתן ליה קרוב לשכר כו' וק"ל:

וכל זה אינו כ"א לפי פירוש רש"י ז"ל דנתן הטעם דלכך יהבינן לי בב"ד מטעם דהפקר ב"ד כו' אבל לפי מאי שפירש הרא"ש ז"ל ע"ע או לפי מאי דפירש הנ"י לא א"ש וק"ל:

בתוס' ד"ה דקא מקבלי עלייהו כו' אע"ג דקמקבל נותן עלי' זולא הי' אסור כו'. הנה אם נאמר דלכך ודאי להו דבעובדא דר"ע היה הנותן מקבל עליו הזולא דאל"כ הוה אסור אפי' היה מקבל עליו חוסכא דנחשא אלא ע"כ דהי' מקבל עליו הזולא ואעפ"כ הוצרך לומר דהיה מקבל עליו ג"כ חוסכ' דנחשא. וא"כ אף אנן נאמר דלעולם לא היה מקבל עליו הזולא ואפ"ה הי' מותר אחר דמהדר לו אח"כ בעין וכדכתבו תוספות לעיל בד"ה מרא הדרא כו' דכתבו בסיף דבריהם דבמרא השכירות אינה כו' אלא נותן השכירות עבור הפחת שתפחת ע"י מלאכה אם יחזירה השוכר בעיניה ע"כ. א"כ גם הכא נאמר הואיל אם יחזיר הדודא בעיניה יש בו פחת השכירות א"כ אינה בעבור הלואה כ"א עבור הפחת דחוסכא דנחשא. אם לא דנאמר דמ"מ הוה רבית דרבנן הואיל דהוה קרוב לשכר ורחוק להפסד הואיל דהשוכר קיבל עליו כל אחריות חוץ מחוסכ' דנחשא והמשכיר לא קיבל עליו כ"א חוסכא דנחשא ולא ה"ל לר"נ למימר הא אפי' בדיקנני שרי. ועד כאן לא קאמרו תוספ' לעיל במרא רק דלא להוי רבית דאורייתא אפי' נותן לי' להוציאה לאפוקי בשכירות אזי הוה רבית דאורייתא ועיין בב"י דהביא דעות בזה. וא"ת דמ"מ מנ"ל לר"נ לומר דהשוכרים לא היו מקבלים עליהם זולא עד דאמר הא אפי' בדיקנני כו' י"ל דבאמת ה"ק לר"ע מנ"ל דלא הוה מקבלי היתמי הזולא וא"כ י"ל דאפי' בדיקנני הוה שרי או י"ל הואיל דשמע מר"ע דקאמר אי אגרא לא פחתא ולא נקט נמי זולא ודוק:

בא"ד והא דשרי לעיל נמי כו' היינו דמקבל עלי' קלקול הספינה כו' ודאי בדין דברייתא בפרה שייך נמי דקיבל עליו כחשא דפרה מחמת מלאכה וכדאיתא בטור. אבל יש לדקדק קצת דלא הוצרכו להכי כלל דהכא שאני מדהתם דהכא נעשה מיד הלואה בתחלת השכירות כיון שנפחת מיד ולכך צריכנא לטעם דקלקול הנחושת לומר דההלואה לא נעשה מיד מכל וכל הואיל דמקבלי עלייהו חוסכא דנחושת וא"כ נוטלין השכירות משום אותו פחת משא"כ לעיל דלא נעשה הלואה מיד ומתחייב בשכירות קודם שנעשה הלואה דההלואה לא נעשה עד שישבר א"כ אפי' לא יתקלקל במים יהי' מותר ועיין בטור דחילק בזה ודוק. ובמאי שרצו לסתור דעת ריב"ן יש לקיים דבריו עיין בת"ח ועיין בב"ח:

בד"ה אתא מרי' וכו' ונראה לפרש דחיישינן שמא יבואו עדים כו' וכיון שמביא עדים אין לב"ד למנוע מלהראות החפץ לעדים ויכירו אם הוא זה כו'. נראה א"כ דאף בחיי המקבל קמיירי דהואיל דהחפץ ביד הב"ד אין להם למנוע מלהראות לעדים והוה עדים וראה וא"א לי' א"כ לטעון לקוח הוא בידו הואיל דאיכא עדים דבפקדון בא לידו ואין לו ג"כ מגו דהחזרתי הואיל דהב"ד צריך להראותו לעדים והם יכירוהו דזהו שהפקידו בידו משא"כ בשיש החפץ עדיין בידו אף שיבואו עדים דבפקדון בא לידו אפ"ה יכול לטעון לקוח הוא בידו במיגו דהחזרתי לך הואיל דאינו צריך להראותו לב"ד אם אינו רוצה ודלא כמהרש"א ומהרמ"ל ע"ע ודוק:

ע"ב למימרא דברשותא דמקבל קיימא כו' נראה לתרץ ולפרש. הש"ס ע"פ דברי רש"י ז"ל ולא יהי' קשה עליו קושיא ראשונה של התוס' דהיא לכאורה גדולה עד מאוד אשר ע"כ אומר דודאי ידעה הש"ס שפיר ממילתא דצאן ברזל דלעולם אחריות דאונסא וזולא על המקבל ולכך נקרא צאן ברזל אבל מ"מ סברה דאחריות הוולדות יהי' על הנותן ממתני' דבכורות דלכך פטירי הוולדות מבכורה אפילו אותן וולדות המגיעות לחלק המקבל ולכך כאשר ראתה הכא דקתני שהוא רבית א"כ ע"כ לומר דאף הוולדות הן באחריות וברשות המקבל דאל"כ אלא באחריות וברשות הנותן למה אמר שהוא רבית והלא כל מה שנוטל הנותן שלו הוא נוטל דמעולם לא עמדו ברשות המקבל ומאי נותן לו אם כן המקבל אדרבה הניתן נותן למקבל ממנתי' דלי' אלא ע"כ לומר דגם הם עומדים באחריות וברשות המקבל וא"כ שפיר קשה לה מההיא דבכורות למה יהיו פטורים אותן וולדות אפי' המגיעים לחלק המקבל. וכל זה מדויק בדברי רש"י ז"ל אם נדקדק כהוגן בדבריו. וא"כ נוכל לומר דגם אביי לא טעי במילתי' במאי דמתני הא דקיבל עליו אונסא וזולא כו' היינו על הוולדות ואפ"ה נייד רבא מדברי אביי דמ"מ לא מקרי צאן ברזל הואיל דקיבל אונסא וזולא אוולדות ודוק:

עוד בגמרא מרבה הוני כו' לחונן דלים כו' דקשה לי' דאי כפשוטו לעניים מאי האי דיבא מן דבר רע דבר טוב וק"ל, אר"נ לא נצרכה אלא אפי' רבית דנכרי דאל"כ למה יבא דוקא ליד נכרי וק"ל:

עוד בגמרא מאי תשיך לאו תשוך כו' לכאורה אפשר לפרש דה"ק אם אינו ענין לתשיך ממש דא"כ הוה קשה לא סגי כו' תנהו לתשיך ולומר דמצוה איכא לחסרן ממון. גם י"ל דה"ק לאו תשוך כלומר הואיל דחזינן דהוצרכה התורה להתיר ליתן להן רבית א"כ ע"כ דמצוה איכא ליקח מהן הרבית כדי לחסרן או מטעם תחנם כדכתבו תוס' וא"כ ה"א דליתן להן אסור לכך הוצרכה התורה להתיר להן רבית דאל"כ אלא דאין מצוה ליקח מהן רבית אם כן הוה קשה למאי הוצרכה התורה להתיר ליתן להן רבית דמהיכא תיתי לא ועיין בתוס' ודוק:

בתוס' ד"ה אין מקבלין כו' ונראה כמו שפירש ר"ת דאיירי ברבית דאורייתא שפסק דמים כו' ולא תקשה כדמקשה מהרש"א דא"כ לוקי ההיא דהכא בדקצץ וההוא דבכורות בדלא קצץ כו' דודאי לפי מאי דפירש ר"ת נוכל לומר דכל צאן ברזל בהכי בדקצץ דאל"כ תקשה נמי לר"ת ה"ל לפלוגי מני' ובי' הכא בד"א בדקצץ אבל בדלא קצץ לא הוה רבית דאורייתא ודוק:

בד"ה תשיך לא סגי כו' עד וא"ת כיון דרבית נכרי שרי לאידך לישנא כו' נראה דאלו ללשון ראשון דאמר הא דכתיב תשיך מיירי בנתינת רבית לנכרי והוה רשות הוה אפשר לומר דמהכא אית לן דב"נ הוה אסורין ליתן רבית זה לזה הואיל דחזינן דהוצרך הקרא להתיר לישראל ליתן להן רבית דמשמע אבל זה לזה אסור אבל ללשון ב' דשרי רבית דנכרי והיינו דמעולם לא גזרו חז"ל עליו וא"כ הא דכתיב תשיך היינו תשוך וכקס"ד מעיקרא ובא הכתוב לצוות לנו ליקח מהן רבית וא"כ א"א ללמוד מכאן דהוה אסורין ליקח זה מזה דהלא ליכא למשמע מינה כי אם רשות ולא אסורא. ואי תימא דאם כן דללשון ראשון בא הכתוב להתיר ליתן להן רבית ומשמע מינה דזה לזה הוה אסורים א"כ אמאי מקשה בש"ס לא סגי דלמא דבא לאשמעינן דזה לזה הוה אסור דזה אינו דודאי לא בא הכא להורות דין דב"נ רק דין דבני ישראל וא"כ שפיר קאמר לא סגי דלא לכתוב כלום דמהיכא תיתי לאסורא והא דמקשים תוס' אחר זה א"כ מאי פריך לא סגי כו' דלמא אתי למימר כו' היינו הואיל דכבר נכתב אסורא בב"נ ליקח רבית הוצרך הקרא להתיר לישראל ליתן להן רבית אבל אי אכתי לא נכתב כלום דהוה אסור בב"נ ליקח רבית מהיכא תיתי א"כ האיסור וה"ל לשתוק מתשיך כו' דוק:

דף ע"א ע"א בתוס' ד"ה אדם קורא לחבירו רשע כתוב בתשובת הגאונים כו' ותימא גדול מניין לו זה נ"ל ליתן קצת טעם לדבריו דהנה אחר שקראו רשע יש לומר דלכך קראו כן דהוציא עליו דיבה שנתן מעותיו קרוב לשכר ורחוק להפסד והיינו לכל הפחות י"ל דחשדו שקצץ עם המקבל ליקח תרי תילתא באגר ופלגא בהפסד