קרבן נתנאל על יבמות ד

דפריך מסוטה דרבנן. רבינו מפ' לה כמו שפירשו תוספות ד"ה ר"ש בשם ר"י דפריך כיון דסוטה דאורייתא לרב פטורה אפי' מחליצה ולכך בסוטה דרבנן סברא היא דיש לאוסרה להתייבם א"נ כיון דאמר דסוטה דאורייתא לאו בת חליצה ויבום היא בסוטה דרבנן אין לחליצה להועיל לפטור צרתה ע"ש:

ואמאי הא אמרי' להחמיר עבדינן לה כוודאי. וקשה לי הא כל זה לרב אבל רב יוסף דפריך עליה דרב איכא למימר דהוא ס"ל אף ע"ג דטומאה כתיב בה מ"מ שרי ליבומי ומש"ה פריך שפיר ותתייבם יבומי ופריק רב יוסף ורבינו גופא גרס בשמעתין מתיב רב יוסף ותדע דע"כ צ"ל דסוגיא דהתם קאי להנך מ"ד דפליגי עליה דרב דהא אמרינן ביבמות דף נ"ו אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה. פי' משום אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנבעלה וכתיב לא יוכל בעלה וגו'. וא"כ לרב פטורה מן החליצה ומן הייבום דהא טומאה כתיב בה כעריות וא"כ מאי פריך שם בסוטה דף ו' עלה דרבא אלא אשת כהן שנאנסה ומת ויש לו אח חלל לא תתייבם ומאי פריך הא לרב באמת לא תתייבם אע"כ דרבא אזיל לשנויי להנך מ"ד דפליגי עליה דרב ומש"ה פריך שפיר. וליכא למימר דקאי התם אספק שנאנסה מ"מ לרב לא תתייבם דהא ספק ערוה היא דלא דמי לספק סוטה דטומאה דכתיב ביה בלשון עשה אבל באשת כהן טומאה דידה בלשון לאו כתיב בה דהא לא נתקו לעשה ועפ"ז מתורץ נמי קושיות הראב"ד דהא דמשני התם אילו איתיה לבעל מי לא בעיא גיטא אינו אלא להנך מ"ד דפליגי אדרב אבל רב לא ס"ל הך סברא ודוק:

אע"ג דאסרינן משום ספק טומאה לא חשיב טומאה דידה אפילו כספק ערוה. דהכתוב נתקו לעשה דכתיב ונטמאה דיליף מיניה לאסור אבעל ספק סוטה. ואין להקשות מנ"ל להמקשן סברא זו. וי"ל דהוכחתו מדקתני ואם מת חולצת ולא מתייבמת. ה"ל למיתני רבותא יותר לגבי צרתה דחולצת ולא מתייבמת וממילא ידעינן דהיא ג"כ חליצה בעי' דלענין חליצה מ"ש היא מ"ש צרתה אע"כ צ"ל דצרתה באמת מתייבמת ואמאי להוי כצרת ספק סוטה אע"כ דהיא גופה לא מיקרי ספק ערוה ואהא פריך א"כ היא גופא תתייבם:

אשמעתא דפ"ק דסוטה. ד' ה' וע"ש בתוספות שתרצו קושית הראב"ד: