קרבן נתנאל על תענית יג

ולישנא דהגמ' לא משמע הכי. ולא הבינותי דבריו דהא לר"ת כשגמר בלבו הוי כאילו הוציא בשפתיו וקיבל עליו כפירוש מבעוד יום. ב"ח סי' תקס"ב ס"ק ב'. ולכאורה לא מקשה מידי דהא ר"ת בעצמו ס"ל הא דקאמר תלמודא קבלה אינו אלא בפה דהא דחיק במה דבעי קבלה בתפלת מנחה לכתחלה הוא דבעי הכי. ש"מ דהוא גופיה סבר דאין שייך קבלה אלא בפה. איברא דקושית הב"ח דהא דכתב ר"ת והא דבעי קבלה בתפלת מנחה. ה"ק כלומר דצריך לקבל דוקא התענית בתפלת מנחה ולא מקודם אפילו קיבל בפה לכ"ש דלא מהני הרהור קודם תפלת מנחה. וע"ז משני היינו לכתחלה. א"ל בדיעבד אם הרהר אפילו קודם תפלת מנחה הוי קבלתו קבלה. א"כ מאי האי שכתב רבינו דלישנא דגמ' לא משמע הכי. וצ"ל דכוונת רבינו אם שמואל לא אתא אלא למעט משחשיכה. הל"ל כל תענית שלא קיבל עליו מאתמול אינו תענית. אלא כוונת שמואל היינו שצריך לקבל דוקא מבע"י והיינו סמוך לצאת היום שעבר קודם שעות התענית בתפלת מנחה ושלא יקדים ושלא יאחר וכל שלא קיבל כך אין קבלתו קבלה:

ונ"ל דראיית ר"ת לא היתה אלא כו'. כל זה כתב רבינו לדעת עצמו. אבל ר"ת היה אומר אף כי לא גמר בלבו עד הלילה יכול להתענות ולהתפלל עננו ויצא ידי נדרו. כ"כ תוס' בשמו שם בע"ז:

ה"ג אבל לא עדיף הרהור של כל היום. וגי' הב"ח הרהור שמהרהר כל היום. ז"ל הב"ח שם ותימה שמשמע דס"ל דאם קבל עליו התענית בפירוש קודם מנחה כו' עד וזה ודאי תימה ע"ש. ואני אומר שזה ותימה הוא תימה כי מאין לקח משמעותו שאם היתה קבלה קודם מנחה אינו תענית לענין שצריך. להשלים נדרו ויכול לאכול. והלשון ולצאת ידי נדרו אטעתי' וסבר שה"ק שאינו צריך לצאת ידי נדרו ויכול לאכול וזה אינו שהכוונה אם קיבל עליו כבר מימים נדר להתענות יום א'. אין יוצא בזה חובת נדרו אם קיבל עליו תענית יום זה קודם מנחה. אלא שצריך לקבל בשעת מנחה ואז יוצא ידי נדרו:

ואם הרהר בשעת תפלה לענין זה ראייתו טובה ונכונה. אע"ג דבח"מ סימן רי"ב הביא הטור תשובת רבינו לענין אם הרהר בלבו כשיקנה שדה תהיה מקודשת לצדקה דלא הוי כלום. אף ע"ג דגבי קרבן כתיב כל נדיב לב. הא אסיק שם בשבועות דחולין מקדשים לא גמרינן. תי' בט"ז סי' תקס"ב דתענית הוי כמו קרבן ממש. כמו שאמר בתפלה יהא חשוב ומונח חלבי ודמי כע"ג מזבח. ואע"ג דכתב הרא"ש מדהביא ראיה מנדיב לב ומצדקה דמחשבת הלב כו'. היינו לפי דעת רבינו תם דמשוה צדקה לנדרים. אבל ליה לא ס"ל ע"ש באריכות. וכבר כתבתי דמ"ש רבינו ונ"ל דראיית ר"ת לא היתה כו' שזה הסכמת רבינו וא"כ ודאי קשה לדבריו מצדקה. ע"כ התי' הנכון כמ"ש הדרישה שם ס"ק י"ב דמ"ש רבינו ראיה מצדקה היינו צדקה דקרא דאיירי בצדקה דבדק הבית דומיא דמוצא שפתיך תשמור דדרשינן בפ"ק דר"ה דקאי אקרבנות ולזו מדמה ג"כ תענית דדומה לקרבן דבו נתמעט חלבו ודמו והנוסח יהי רצון כו' שיהא חלבי ודמי שנתמעט היום במקום קרבן. ועפ"ז ניחא מ"ש רבינו בפ' שבועות שתי' סי' י"ד אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים דאינו שבועה עד שיוציא מחשבתו בשפתיו וה"ה לנדר וב"ח הניח זה בצ"ע. דהתם היינו נדרי צדקה בזמן הזה. ומ"ש רבינו כאן מסתברא כל ענייני נדר ילפינן מהדדי. היינו נדרי תענית דהוי כמו נדר קרבן. ויותר נראה להגיה שם תיבת ואם וכצ"ל וה"ה לנדר אם גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורין דהך שייכי אפי' בקרבן. כדקתני בפ"ג דתרומות נתכוין לומר עולה ואמר שלמים לא אמר כלום. ודכתיב נדיב לב היינו היכא דאין הדבור מכחיש מחשבתו שבלב. וכ"כ הר"ש ור"ע מברטנורה שם משנה ח':

בשעת התפלה. בכאן לא נחית להכריע או כרב או כשמואל מש"ה קאמר בשעת התפלה. לרב בזמן מנחה. ולשמואל בתפלת מנחה:

אמר רב במנחה כשיגיע זמן מנחה יאמר הריני בתענית יחיד למחר. כתב הריטב"א דלרב אפי' הקדים קבלה לתענית זמן מרובה הוי קבלה והאריך בראיות ע"ש. והמרדכי בשם ראבי"ה וכ"כ באגודה דשמואל מודה לרב אם קבל במנחה קודם תפלת מנחה ש"ד וכ"ש קודם לכן. אבל רבינו כבר כתבתי דלא ס"ל כן כמו שדייק לעיל על ר"ת מדקאמר כל תענית שלא קבלו עליו מבע"י לא שמי' תענית. משמע אפי' בדיעבד אין שם תענית עליו להתפלל עננו ולצאת ידי נדרו דהקבלה צריך להיות דוקא סמוך לקודם יום שמקבל עליו להתענות בו כדפרישית:

ולא משמע הכי כו' ועוד דפ' ב"מ. ואפשר לומר דכוונת השאלתות היינו שהיה אומר בשומע תפלה במנחה עננו ה' עננו ביום צום תעניתי כי למחר אשב בתענית ולא יותר וכמ"ש בהגה"ה בשם ראבי"ה ור"י שירלייאן ונסתלקו הנך קושיות:

נ"ל דה"ג דרב לא קאמר שיתפלל עננו בקבלתו:

ה"ג והראב"ד כתב לכאורה כשמואל משום: