קרבן נתנאל על תענית יד

וקיי"ל כרבי. דהלכה כרבי מחבירו:

ישן ועמד הרי זה אוכל. פי' הר"ן לפי גירסת הרי"ף דהכי פריך מדקתני ועמד. משמע אף ע"פ שבירך ועמד משלחנו חוזר ואוכל. וכ"פ רבינו בסמוך. ולפ"ז איכא ליישב קושית הב"ח שהקשה על ב"י שסובר דהרי"ף ס"ל כשיטת הרמב"ם דללישנא קמא גמר אסור וה"ה ישן. א"כ מאי משני בשלא סילק הא אכתי קשה מישן. י"ל דידע דאיירי במתנמנם ולא קפריך אלא מועמד. אבל גי' הש"ס גמר ועמד. ואפשר טעות נפל ברי"ף:

דגבי פסח הוי כשתי חבורות. זהו פרש"י שם. אבל התוס' כתבו שם דהוי כאוכל פסח בשתי מקומות וכ"פ הרשב"ם:

ה"ג א"צ לברך למפרע וכו':

ה"ג צריך לברך:

בדברי העוסקים בעסק מו"מ. ויותר נראה להגי' בדברי הפוסקים:

ה"ג מדחזינן לגמרא דקא טרח:

ה"ג שמעינן דהלכתא:

ועוד דאיסורא דרבנן הוא. אע"ג דלקיים נדרו הוי דאורייתא. מכל מקום מדיכול לאכול עד השחר ואנן באים לאוסרו מכח היסח הדעת ובהא פליגי הני לישני ואיסור זה דהיסח הדעת הוא מדבריהם:

ה"ג הלכך בין סילק:

ה"ג ושותה עד:

וכ"ש ישן לאונסו בתוך הסעודה. דהוי דבר הרגיל והוי כאלו התנה. ואין להקשות לפ"ז מאי פריך ללישנא בתרא מהברייתא ישן ועמד. הוי ליה לשנויי דהברייתא איירי בישן תוך הסעודה. י"ל כמו שכתב רבינו ישן ועמד משמע ישן על מטתו אחר גמר סעודה. וריטב"א תי' דאי בישן תוך הסעודה הוי מילתא דפשיטא. ורמב"ן תי' דהוי מצי לשנויי הכי אלא דהתלמוד בא להודיע לנו החילוק בין ישן למתנמנם:

ישן לאונסו בתוך סעודתו דמותר לאכול. כך היא סברת רבינו דללישנא בתרא סילק מותר וגם ישן תוך הסעודה. ואינו אוסר כי אם סילק וישן אח"כ כך שיטת הטור ור' ירוחם והר"ן הוכיח פי' הרי"ף כמ"ש רבינו דאם ישן תוך הסעודה ללישנא בתרא הוי היסח הדעת. א"כ מאי האי דכתב הרי"ף דהלכה כלישנא בתרא לקולא הא בכל לישנא יש חדא לחומרא וחדא לקולא. דללישנא קמא גמר הוי הפסק. וישן תוך הסעודה לא הוי הפסק וללישנא בתרא להיפך. אבל הב"י סי' תקס"ד רוצה להשוות דעת הרי"ף לדעת הרמב"ם דללישנא קמא סובר דגמר הוי הפסק וה"ה ישן בתוך הסעודה וללישנא בתרא מקיל בגמר ואינו אוסר אלא בישן ואפי' בתוך הסעודה ע"ש באריכות. ועפ"ז פסק בש"ע כן. ותמה אקרא. איך לא ראה דברי הרי"ף שכתב ז"ל ואיכא מרבוותא מאן דכתב. הכין קיי"ל דלגבי תענית דאכיל בלילה ומפסיק אם גמר וסילק לא יאכל אבל אם לא סילק ודעתו עוד לאכול אע"פ שישן עומד ואוכל. והאי מימרא דיליה אתי' כלישנא קמא ע"כ. ש"מ דפי' רבינו אמת בדברי הרי"ף דללישנא קמא ישן מותר וצריכין אנן להשוות דברי הרמב"ם לדעת הרי"ף רבו. דמ"ש הרמב"ם ישן אסור היינו לאחר גמר סעודה וכ"כ הל"מ. נמצא למידין. כיון דרי"ף וגם הרמב"ם יש לפ' הכי ורבינו והר"ן והטור ורי"ו כולם ס"ל דבעינן תרוייהו גמר וישן. קיי"ל להלכה כן. וכ"פ הט"ז. ודלא כש"ע סי' תקס"ד ודלא כמ"א שלא יצא ידי חובת ביאור בזה:

כיון דאמר זמן קבליה עליה וכו'. יש להקשות מאי ראיה מפ' בכל מערבין התם שאני שבירך זמן. ואם יאכל נמצא שבירך ברכת זמן על חנם והוי ברכה לבטלה. אבל אם קבלה עליו מנלן דאסור למיכל. וי"ל מדמייתי הש"ס ראיה מהך דר' ירמיה בר אבא דצריך להבדיל ממלאכה כשמתפלל של שבת בע"ש ה"ה הכא כשאמר זמן. ש"מ מבלעדי ראיה זו. ה"א אפי' כשאמר זמן א"צ להבדיל מאכילה ושתיה. נמצא הך דאסור למיכל ש"מ מכח קבלת התענית ולא משום דהוי ברכה לבטלה וזהו שרמז הרי"ף בתיבת וכו':

באיכה רבתי. באלפא ביתא תליתאי בפסוק ויגרס בחצץ:

ה"ג אמר ריש גלותא לזמוני:

הוא דהוי קבלת תענית. עיין לקמן בסימן ל"ט השגה על מ"א ע"ש: