קרבן נתנאל על פסחים צח

במצה נמי איירי. עיין בפ"ק דתענית סי' י"ד שפי' רבינו שם דבמצה איירי. אבל תוס' כתבו דבמצה אינה אסורה בשתי מקומות דלהא מלתא לא איתקש לפסח. דאלת"ה קשה לרב ממתני' הא מצה מפטירין וליכא לשנויי כמו אליבא דשמואל. כי גבי שני מקומות ליכא רבותא בפסח טפי ממצה ע"ש. והך מתני' ישנו מקצתן לשיטת תוס' איירי בפסח. אך לרבינו איכא למימר אע"ג דלרב מצה אינה אסורה בשני מקומות מ"מ לדידן אסורה בשישנו מקצתן ולא מטעם דהוי כשני מקומות. אלא משום דאין מפטירין אחר המצה כמ"ש הרשב"ם. דוקא למר זוטרא צ"ל הטעם במתני' משום שני מקומות. אבל לדידן דקי"ל כלישנא קמא. שפיר מצינו למימר דבמצה נמי איירי. א"נ והוא נכון דוקא לרב כתבו תוס' כך. אבל לשמואל מצינו למימר דאפי' במצה שני מקומות אסורות. והא דתני במתני' אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. משום דאתי לאשמעינן דאין מפטירין אפי' באותו מקום בפסח. וזהו רבותא כמ"ש בגמ' וזהו שדייק תוס' דאלת"ה לפרוך ממתני' לרב אבל לדידן לק"מ אלא שלפ"ז ק"ק אמאי מוקי תוס' הך דרבה לענין תענית הל"ל דרבה ס"ל כשמואל ור"י:

ואף לרבנן מצוה לאוכלן ביחד. ופי' ב"י בסי' תע"ו כלומר זה אחר זה בסמוך ודוחק דלפי דבריו ביחד דהלל וביחד דרבנן שני משמעות ועוד מה תמה תו הרא"ש יספיק בכריכה אחרונה זכר למקדש. משמע דבכריכה זו יצא בין לרבנן בין להלל. ולדברי ב"י לרבנן אינו כורך אלא זה אחר זה בסמוך. ע"כ נ"ל לפרש כפשוטו דהא לפי גי' הרי"ף ורבינו לעיל סי' כ"ז דרבנן דפליגי על הלל סברי דבכל ענין מצותן בין ע"י כריכה בין כל א' וא' לבדו ופליגי אהלל דמצריך לכרוך ונקטי רבנן אפי' זה בפני עצמו משום הלל וכ"כ תוס' דף קט"ו ד"ה אלא. ולפ"ז דברי רבינו כפשטן ואף לרבנן מצוה אם רוצה לאכול ביחד כמו דהוי מצוה אם אוכל כל א' בפני עצמו. וא"כ אם אוכל בכריכה יוצא בין להלל בין לרבנן:

ולפי שהוא זכר לפסח יש ליתן לה דין הפסח שלא לאכול אחריה. מקשין א"כ מה מתרץ הש"ס לא מבעיא אחר מצה אין מפטירין כו'. הא לפי' רבינו כל הטעם דאין לאכול אחריה משום שהיא זכר לפסח. וכיון דאשמעינן גבי פסח דאין מפטירין ממילא ידעינן דגבי מצה אין מפטירין דהא כל כח של מצה הוא מטעם זכר לפסח. ולי לק"מ דודאי הזית אחרונה אינו חובה אך מטעם זכר לפסח אכן מה שאסרו לאכול בין בפסח בין במצה משום כדי שישאר טעם פסח ומצה בפיו. דאי משום דפסח נאכל על השובע אינו טעם מספיק שלא לאכול קליות ואגוזים שדרך מלכים אוכלין כמו כן אחר סעודתן והוי למשחה ולגדולה. אלא שחכמים עשאו הרחקה דאפי' דבר קטן שלא לאכול אחר פסח ומצה שלא יאבד טעמם. ומש"ה שפיר משני אי תני מצה ודא דוקא גבי מצה דלא נפיש טעתיה. וזהו שכתבו תוס' דמשום שהוא נאכל על השובע אין אוכלין שום דבר להרחקה (בתוס' ד"ה מפטירין ע"ש) זהו למ"ד מפטירין אחר המצה אבל למ"ד אין מפטירין הטעם שלא יאבד ממנו טעם מצה:

הלכך עבדינן כלישנא קמא שהוא אליבא דגמ'. ובפ"ק דשבת סי' י"ח פסק רבינו ג"כ כלישנא קמא נגד רב אחא בר יעקב. אמנם על הרי"ף קשה שפסק שם כרב אחא ולא כלישנא קמא. ונראה לומר ששיטת הרי"ף בכ"מ בתרי לישנא שפוסק כלישנא בתרא. אך באשר שלישנא בתרא על שם יחיד מסופק אם הלכה כוותיה. משום הכי פסק הכא לחומרא והתם לחומרא אך קשה דהא הוי ספיקא דרבנן ולקולא וכבר הקשה שם רבינו עליו ע"ש: