קרבן נתנאל על פסחים צט

ותימה הוא כיון דאיירי דאין לו כ"א כזית אחד. והר"ן תירץ בעדו דלאו דוקא כזית בלחוד קאמר אלא בשיעור חובתיה דוקא קאמר דהיינו זית לברכת מצה וכזית לכריכה לצאת לכ"ע:

ויותר מסתבר להניח הכריכה. כלומר לשיטת הרי"ף דיאכל הכזית באחרונה טוב לו לומר לבטל הכריכה כדי שישאר טעם מצה בפיו. מזה מוכח שס"ל לרבינו כמ"ש לעיל דחה שאין מפטירין אחר מצה כדי שישאר טעם מצה בפיו:

ויראה שהברייתא דדובשנין איירי בזמן הבית. הקשה בפ"ח סי' תפ"ב אמאי לא דחי הברייתא כדדחינן בגמ' לא מבעיא בראשונה אלא אף באחרונה. ואין בזה שום ריח קושיא דהא רבינו פוסק לשיטתו דדוקא צריך לאכול בראשונה לתיאבון. תו הקשה שם על רבינו לדבריו אמאי לא דחי בגמ' דהברייתא איירי בזמן הבית אבל בזמן הזה בראשונה ומפטירין אחר מצה וליכא סייעתא ונראה לתרץ דודאי להלל ניחא הברייתא בזמן הבית לקיים על חצות ומרורים יאכלהו. אבל לרבנן דפליגי אהלל דמצוה לאכול זה בפני עצמו וזה בפני עצמו כמו שמצוה לאכלן ביחד כמ"ש לעיל בשם התוס'. וא"כ לרבנן טפי עדיף לאכול בראשונה לתיאבון וזה לדוחק למאן דמסייע לאוקמיה הברייתא כהלל ולא אליבא דרבנן. אלא שמע מינה סייעתא לשמואל דאמר אין מפטירין אחר המצה אפיקומן משום הכי אוכל באחרונה ובכריכה בזמן הבית ואז יצא בין להלל בין לרבנן. ודחי התלמודא דלעולם מפטירין ולא מבעיא וכו' ואין זה אלא דחיה. אמנם לפי מה דקי"ל אין מפטירין. הברייתא בזמן הבית ניחא לכולי עלמא אבל בזמן הזה מצוה לאכול בראשונה כדי שיאכל לתיאבון. ולבטל טעם מצה משיאכל בסוף לאחר שמילא כריסו. אבל הברייתא איירי בזמן הבית וכדי לצאת בין להלל בין לרבנן אכל באחרונה.

מוטב שיאכלנה בתחלה לתיאבון. וקשה דהא לעיל בפ' כל שעה סי' כ"ו פסק רבינו כרב הונא דאמר בציקות של נכרים ממלא אדם כריסו בלבד שיאכל כזית מצה באחרונה משמע דוקא באחרונה הא בראשונה לא. והט"ז בסי' תפ"ב תירץ דהכא כתב רבינו על דברי הרי"ף דלית ליה אלא כזית דמינטרא היינו משעת קצירה והשאר מצות אינם מינטרו אלא משעת טחינה וכיון דמינטרא משעת טחינה מש"ה יאכלנה אפי' בסוף. משא"כ בצקות של נכרים. דלא מינטר אפי' משעת לישה אין שם מצה עליו מש"ה גרע טפי וע"ז תני בלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ע"ש. ודבריו תמוהים מאד. דא"כ ברייתא דדובשנין פשיטא דאין שם מצה עליהן וא"כ מה צריך רבינו לדחוקי לאוקמיה הברייתא בזמן שבהמ"ק קיים. והמחוור כמו שתי' הב"ח ע"ש.