קרבן נתנאל על פסחים עו

ובעל העיטור פי' דלא פליגי רב ושמואל. נ"ל דקשיא ליה הא דתני משמיה דר"ע כל הטועם כלום קודם שיבדיל מיתתו באסכרה. משמע אפי' טעימת פירות אסור ק"ו שצריך להפסיק הסעודה אפי' התחיל בהיתר דלא גרע מאכילת פירות וכבר הזכרתי מסברא זו בפ"ק דשבת סי' י"ח. וא"כ תקשי ליה הך דר"ע לרב ומש"ה פי' בעל העיטור דרב ג"כ ס"ל דמפסקינן בודאי חשיכה. אבל לשיטת רבינו צ"ל דהך ברייתא דר"ע לא מיתני בי ר' חייא ור' אושעיא מהא דרבנן דבי רב אשי לא קפדי אמיא. ואי אפי' טעימת פירות אסור אמאי לא קפדי אמיא. וא"ת לבעל העיטור אמאי איצטריך רב לאשמעינן דאין מפסיקין להבדלה בספק חשיכה פשיטא דאין מפסיקין דהא במ"ש בספק חשיכה אין מעשרין את הוודאי ופשיטא דאין מפסיקין דהא במעשר תלוי ולענין מעשר עדיין שבת הוא כמו בע"ש בספק חשיכה קובעת לשבת משום דקובעת למעשר לענין שאין מעשרין את הוודאי. ואח"כ ראיתי קושיא זו בס' של מרן הגאון. ונראה ליישב דהא דקאמר סבור מיניה כשם שקובעת לקידוש כך קובעת להבדלה. המה תלמידי דרב היו מחולקים עם ר' ייבא שמפרש דברי הרב לענין אכילת עראי. ואינהו לא ניחא להו לפרש הכי דאין זה נכלל במלת שבת קובעת למעשר כמו שהקשה הרא"ש. אלא הכי מפרשי דברי הרב כשם שקובעת למעשר. כלומר כשם שאין מעשרין בספק חשיכה משום ספק שבת. כך קובעת לקידוש שאסור לאכול בספק חשיכה בלא קידוש אלא שחשו לעצמם מש"ה דייקי אי נגהי יומא שמא עדיין אינו שבת. אבל פסקו מלאכול משום ספק. והא דתלי קידוש במעשר ולא באינך אין מדליקין את הנר ואין מערבין משום דהך תני ברישא. ואי מפרשינן מלתא דרב הכי א"כ בספק חשיכה של מוצאי שבת קובעת נמי לענין הבדלה שאסור לאכול קודם הבדלה שמא הוא חשיכה. עד שאמר להם רב עמרם בפירוש אמר רב להבדלה אינה קובעת. וכיון שכן ע"כ צריך לפרש מימרא דרב כשם שקובעת למעשר כמו שסובר רב ייבא: