קרבן נתנאל על פסחים לב

אבל . ועיין לעיל סי' ט"ז מה שכתבתי בזה:

משמע . וא"ת הא בלא ג"ש אין יוצאין במצה גזולה דהוי מצוה הבאה בעבירה דהוי פסול מדאורייתא כמ"ש רבינו בפ' לולב הגזול ס"ס ג'. וי"ל דס"ל לרבינו כדעת הא"ח שהביא ב"י בסי' תרמ"ט משום מצוה הבא בעבירה אינו אלא לגנב ולגזלן עצמו אבל לאחרים כשר. מש"ה פוסל רבינו גזול מעריסותיכם דאפי' לאחרים אין יוצאין בו. ואיירי בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש וכ"ת דלאחר יאוש הוי יאוש ושינוי רשות ביד אחרים. י"ל שהיא מצה שאולה ביד אחרים שעדיין שם בעלים עליה דלא הוי שינוי רשות. ועיין בב"י בח"מ סוף סי' שס"א מ"ש בשם מרדכי:

אבל . וא"ת הא חלה גופה בגזולה חייבת מדאמרי' בב"ק דף צ"ד הרי שגזל סאה של חטין טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ משמע הא בחלה חייב. וי"ל כדמסיק רבא שם דשינוי קונה לענין ברכה הוי מצוה הבא בעבירה ואי גזל עיסה כבר נתחייב ביד הנגזל בשעת גלגול. אבל עריסותיכם דכתיב במצה למעט גזולה דלא נפיק ביה:

וכן מוכח מסקנא דסוגיא כו'. אלמא דלכ"ע גזול לא חשוב לכם. הוצרך לזה דלא תימא דמעריסותיכם דכתיב גבי חלה הוצרך לעיסת נכרי והקדש ולכדי עיסת מדבר. ע"ז מייתי ראיה מאתרוג דמסתבר למעט מיניה גזול. אלא דכולהו דרשינן מיניה כמ"ש תוס' במנחות דף ס"ז. ד"ה חד עריסותיכם ע"ש וברמב"ם בהל' בכורים פ"ה דין י"א כל המפריש חלה מברך תחלה. וקשה וכי כללא הוא הא בגזל סאה חטין וכו' מפריש חלה ואין מברך וצ"ע:

דכ"ע . אבל מצה שאולה חשוב לכם כמ"ש ט"ז א"ח בסי' תנ"ד ס"ק ד' מלתא בטעמיה:

אבל בסוף כו'. מלת בסוף פי' בדיעבד. א"נ ה"פ בסוף ר"ל ברכת המזון לאחריו חייב כיון דמדאורייתא היא אם אכל כדי שביעה דקנה בשינוי ואינו חייב אלא דמים וכן פי' ב"י בא"ח סי' קצ"ו. ש"מ דבדיעבד נפיק ביה וקשה מהך ירושלמי על הרמב"ם. ע"ז מתרץ רבינו ותו מסיק וכו' ואפשר דהנך אמוראי פליגי וא"כ הרמב"ם פסק כהנך אמוראי. ודע שהרב המגיד פ"ו מהל' מצה כתב וז"ל אבל ראיתי מי שכתב ממה שאמרו אבל בסוף דמים הוא חייב לו ש"מ גזולה יוצא בה בדיעבד דהא לא כתיב מצתכם ע"כ. וסוף הירושלמי אינו נראה כן. אלא לא יצא והוא שגזל מצה אבל גזל חטים או קמח ועשאו פת ודאי יצא שקנאן בשינוי ודמים לבד הוא חייב לו כך נ"ל עכ"ל. והנה מ"ש וסוף הירושלמי אינו נראה כן. יש לפרש בו ב' פירושים. אחד שכוון למ"ש רבינו שהנך אמוראי פליגי בסוף. או נאמר שכוון על מלת בסוף שנזכר בירושלמי פי' אם בסוף אכל מצה גזולה כגון שגזל חטים וטחן ואפאה מצה יצא דקנאן בשינוי. ולפ"ז אין אנו צריכין לומר דהני אמוראי פליגי דלכ"ע בדיעבד לא יצא במצה גזולה. ואם גזל חטין ואפאה מצה בכה"ג כ"ע מודו שיצא אע"ג דבפ"ח מהל' לולב דין א' פי' ה"ה שיטת הרמב"ם לענין אשירה הנעבדה דפוסל מטעם דהוי מצוה הבא בעבירה הכא לא מקרי מצוה הבא בעבירה כיון דקנאן בשינוי. אלא לענין ברכה מקרי הבא בעבירה ומנאץ כדמשני רבא בב"ק דף צ"ד. ואינו אלא בברכת חלה שהיא מדרבנן הם אמרו והם אמרו שלא יברך כי מנאץ אבל בהמ"ז שהוא מדאורייתא חייב. דהא הרמב"ם בפ"ו מהל' מצה השוה דין מצה ובהמ"ז שכתב זה הכלל כל דבר שמברכין עליו בהמ"ז יוצא בו ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו אין יוצא בו וכ"כ מ"א בסי' קצ"ו אלא שסיים עוד ואפשר דאפי' גזל לחם מברך בהמ"ז דכשאכלה כבר קנאו בשינוי. ועוד דבסי' תרמ"ט מסופק אם יש לברך וא"כ בבהמ"ז נקטי' לחומרא דדאורייתא היא כנ"ל עכ"ל ואיני מבין דא"כ במצה גזולה נמי יצא בדיעבד דהא כבר קנאה בשינוי. וראיה מסי' תרמ"ט לאו כלום הוא דהתם קנאה בשינוי מבלי סיוע מצוה. משא"כ בנדון זה השינוי בא ע"י סיוע מצוה והוי מצוה הבא בעבירה ולכ"ע אין מברך:

ואפשר . פי' בו רבינו דר' יונה ור' יוסי לא פליגי אלא משמעות דורשין איכא בינייהו. ודלא כב"ח סי' קצ"ו שסובר דפליגי ע"ש:

ואית להו. וראיתי בס' מעדני מלך ריש פ' שלשה שאכלו שהקשה דברי רבינו אהדדי שמסיק שם סי' ב' שעל דבר איסור מברך תחלה וסוף מדקאמר בב"ק הרי שגזל חטים כו' אין זה מברך אלא מנאץ. משמע שחייב לברך אלא שברכתו היא ניאוץ והא הוי מצוה הבא בעבירה כדמסיק הכא שאין לברך על מצה גזולה. ונראה ליישב דרבינו ג"כ ס"ל שאין לברך ברכת המצוה על המצות דילפינן מברכת חלה שאמרו חכמים שלא לברך כיון שבברכתו הוא מנאץ. וזה דוקא בברכת המצות שהיאך יאמר וצונו על אכילת מצה או חלה של גזל מנאץ בזה שאמר וצונו כאלו אמר שצונו לקיים המצוה אפי' ע"י גזל והשם הרחיקו עד"ש אני ה' שונא גזל בעולה משא"כ ברכת הנהנין הוא מברך על הנאת גופו אינו מנאץ. ובהמ"ז נמי ברכת הנהנין היא על מה שנהנה כבר כדאמר בפ' מי שמתו (ברכות דף כ"א) מה לבהמ"ז שכן נהנה. וה"ק משמע שחייב לברך אלא שברכתו הוא ניאוץ. וזה מן הסברא גבי ברכת המצות ולא גבי ברכת הנהנין וכן מוכח מדלא תני ר"א בגזל עיסה שהפריש ממנו חלה וגזלן אפאה היאך יברך ברכת המוציא וכן הוא לשון הראב"ד אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנה. אבל בברכת המצות אוסר לברך שברכתו הוא ניאוץ וא"ת אכתי מה מייתי ראיה מהא דגזל חטין ואפאה כו' התם שאני שקנה בשינוי ואינו חייב אלא דמים ומש"ה מברך ומנ"ל דמברך בתחלה או לבסוף בלא שינוי. וי"ל דדייק למה דס"ד אביי בריש הגוזל דטעמא דר"א בשינוי אינו קונה. ומ"מ דייקינן מיניה דברכת המוציא מברך. ומש"ה הביא רבינו ראיה בתחלה מסנהדרין ולא די לי בראיה זו מפני קושיא ומ"ז מייתי עוד ראיה מב"ק עד"ה: