קרבן נתנאל על פסחים ל

ועוד . והא דפריך לריש לקיש מהאי דקתני יוצאין במצת הינא ובמצה העשויה באילפס הא דלא אוקמא בעבה משום דא"כ לא הוי לחם עוני כמ"ש התוס' לעיל אההיא דפרט לחלוט עכ"ל מהרש"א. ודבריו תמוהים דהתם שאני כיון דחלטיה. אבל קשה מנ"ל למקשן להקשות אימא הברייתא איירי בדלא חלטיה. וניחא לי ע"פ מ"ש רבינו בסמוך בשם ה"ג אם נתן העיסה ואח"כ הרתיח את המחבת אסור משום חמץ. א"כ לפי ס"ד המקשן דאיירי בהדביק ולבסוף הרתיח א"כ הוי אסורה משום חמץ אע"כ צ"ל דאיירי בדחלטיה דחו לית ביה חמץ:

מברך . דאף שנתבשל הוי לחם גמור מאחר דיש עליו תוריתא דנהמא:

אבל וורמזו"ש. בלשון פולין לאקשין:

וכדי . דבירושלמי לא מפליג בין כעבין או כלימודין ובתלמודא דידן מפליג. וע"ז תירץ דהירושלמי איירי בנטל עיסה מעט ואפה ולכך אפי' כלימודין חייב. וש"ס דידן איירי שלא אפה עדיין אלא כעבין חיישינן שמא נמלך לאפות ממנה. אבל קשה לפי' זה אמאי חזר מפי' ראשון הל"ל דטעמא דכעבין משום אחלופי כמו שפי' בתחלה אלא ה"ק וכדי שלא יקשה האי דירושלמי דקאמר טעם אחר לגמ' דידן שאמר טעם משום אחלופי. ומש"ה נאיד מפי' ראשון אלא דתלמודא דידן נמי איירי בנטלה מן העיסה מעט לאפותה וגזרינן שמא תמלך ותאפה יותר מן העיסה כשיעור חלה וזה דוקא שייך בעבין אבל לא בלימודין והירושלמי נמי איירי בעבין ועי' ט"ז י"ד סי' שכ"ט סס"ק ד' שלא הביא כן דברי רבינו ע"ש:

חייבת . שבתחלה עשה עיסה על דעת לאפות ואח"כ נמלך לעשות סופגנין ולא יצא בזה מתורת לחם כדפרישית ואפי' המוציא מברך עליה:

בירושלמי . שם:

והוא . ובפי' תלמידי ר' יונה שהוא וורימזל"ך שקורין לאקשין בלשון פולין. שכן בלשון יון קורין מין הזה אטרי ולפי פי' זה גם הר"ת מודה כאן כדאיתא לעיל:

ושאלה . איברא ר' מונא השיב לה דאפי' שאר עיסה אינה רשאי לאכלה בלא חלה כיון דאפתה קצת ממנה:

ועוד אמר בירושלמי. שם הלכה ח':

העושה . וקאי אנשים שנחנו קמח לנחתום לעשות עיסה וליתן לכל א' שיעור חלקה בצק מש"ה פטור מן החלה. אבל נחתום שעשה עיסה כדי למכור ולחלקה בצק איתא בירושלמי דחייב בחלה מטעם שמא לא ימצא קונים ויעשה עיסה:

אי נמי. וקשה לי הא בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ח ע"ב) פריך על לחמי תודה ותיפק ליה דהוי מצה עשירה ומשני רביעית היא ומתחלקת לכמה חלות. משמע הא שאר מנחות שמנם מרובה:

לקמן . וע"ש בתוס' שמיישב שם שיטת רבינו תם בב' אופנים:

שהבישול . מה שקשה בזה עיין בסמוך סי' י"ז:

מצוה . כלומר כך היה מלמד לבני ביתו ובגלל הדבר הזה כשהיו עושים עיסה לעשות סופגנין היה דעתם לאפות חררה קטנה ממנה ועל ידי כך נתחייבה העיסה כולה בחלה. כמו הך עובדא דאיתתא קמיה דר' מונא. והא דכתב ר' שמשון לעיל כגון שנטלה מן העיסה מעט. שאני התם גבי לחם העשוי לכותח שלא היה מתחלה דעתו לאפות ממנו ודברי ב"ח סי' שכ"ט שרירן ושכן הסכים הש"ך שם ודלא כב"י ע"ש:

נתחייבה . וצריך לברך ברכת חלה דהא תקנתא דרבנן כדעביד עובדא בירושלמי ר' מונא וכ"פ האחרונים:

וגם . משום כבודו דרבינו תם: