קרבן נתנאל על פסחים טז

פשיטא . עיין מ"ש מהרש"א בתוס' ד"ה עבר זמנו. ודבריו תמוהים חדא שדבריו סותרים מ"ש תוס' לקמן (פסחים דף כ"ח ע"ב) ד"ה ר"ש. ועוד דאי ממתני' דלעיל ה"א אם קידש אשה בחמץ בשעה ששית מקודשת כיון דמדאורייתא שרי בהנאה לכך אשמועינן התנא המשנה יתירא כדרב גידל:

ולישנא . ורש"י נשמר מזה שכתב ע"כ מתחילת שש משמע דאי לאחר שש דאסור מדאורייתא מאי אתא לאשמועינן פשיטא דאין מקדשין באיסורי הנאה ע"כ. וכ"ת דאתי לאשמועינן אע"ג דחמץ נוקשה מדרבנן. צ"ל דרש"י ס"ל דחיטי קורדנייתא חמץ גמור הוא וכן משמע בערוך בערך קרדן ודלא כהנך פוסקים שאומרים דרש"י ס"ל אפי' בתרי דרבנן אינה מקודשת:

ולא . ואית לן למימר משום דהוי קשה ליה אמאי שורפין לר"ש בשש יסיקנו עד הלילה מעט מעט תחת תבשילו:

ור"י . והא דלא מסיקו תחת תבשילו דגזרינן שמא יאכל כמ"ש תוס' דף כ"ח ד"ה ר"ש:

אהא . כל זה איתא לעיל פ"ק (פסחים דף ה':)

ולקמן . סי' ד':

אמר . בדף כ"ג ע"ב מסיק מאי איכא בין חזקיה לדר' אבהו וקאמר חולין שנשחטה בעזרה א"ב. לחזקיה אותו למעט חולין שנשחטה בעזרה ור' אבהו סבר חולין שנשחטה בעזרה לאו דאורייתא נמצא למידין דלחזקיה צריכין לומר דקסבר חולין שנשחטה בעזרה דאורייתא והכי קי"ל בפ"ב דקדושין דף נ"ז נ"ח אם קדש בחולין שנשחטה בעזרה אינה מקודשת. אבל לר' אבהו מקודשת. ועי' בפ' ג"ה סי' ז':

ובמסכת . בפ"ב סי' ט':

אף . כ"ה גי' הרי"ף והר"י ואיירי כגון שאומר לה לעשות מעשה שתביא הערוה עליה תיהרג ואל תעבור. אבל בלאו מעשה היא תיבעל ולא תיהרג דקרקע עולם היא:

שייף . ובכל ספרים יש טעות דתיבת בגוהרקי פי' כסא. כן הוא בערך גהרק. וגרקי דערלה הוא בערך גרק:

ובבשר . אע"ג דיליף מנבילה ובנבילה כתיב אכילה דוקא דרך הנאתן. להכי לא כתיב אכילה בגופו לומר שלוקין עליו אפי' שלא כדרך הנאתו:

לא . והקשיתי לשאול מהא דתניא לקמן (פסחים דף כ"ו) אמרו עליו על ר"י בן זכאי שהיה יושב בצלו של היכל ודורש כל היום כולו והא הכא דלא אפשר וקמכוין ושרי וכ"ת שאני היכל דלתוכו עשוי והוי שלא כדרך הנאתן הא לא כתיב אכילה וליכא למימר דמעילה יליף חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב אכילה הא בבשר בחלב לוקה אפי' שלא כדרך הנאתו כיון דלא כתיב אכילה בגופו. א"כ ה"נ גבי מעילה נמי וצ"ע רב:

א"ל . יש להקשות אימא הני מילי בשאר איסורי אבל ע"ז דחמירי מודה שמואל דזה וזה גורם אסור. ויש ליישב דלפי המסקנא דרבי יוסי אפילו בע"ז מתיר דאמר שוחק וזורה לרוח אפי' במקום דלא אזיל לאיבוד משום דהוי זה וזה גורם ור"י דמתני' זורעים לדבריהם דרבנן קאמר:

הלכה כר"י. ע"כ דברי רי"ף:

אבל . הוצרך לתרווייהו טעמים דבאידך טעם לחוד אינו מספיק דהתם גבי אגוז של ערלה ג"כ הפירות מופסדין וטעם השני צריך לתרץ אמאי גבי תנור ישן יוצן משום דלכתחלה לא שרינן זה וזה גורם ובחדש אמרי' דיוצן ושרינן זה וזה גורם ע"י עצי היתרא משום דהתנור מופסד:

ולענין . לשון הרי"ף:

דאמר הפת אסורה. ומדלא חלקו ש"מ דאפי' בתנור ישן הפת אסור אע"ג דמקרי זה וזה גורם. צ"ל כמ"ש הר"ן כיון דשבח עצים בפת חמיר מזה וזה גורם לפי שהאיסור ניכר בהיתר והוי כאלו איסור מעורב בו. וכ"ת א"כ תקשי לך למה צריך רבינו השתא לטעם שני דהתנור מופסד והא דישן מצנן משום דבתנור ישן הוי כאלו האיסור בעין. י"ל דמ"מ הוי קשה למה צריך צינון די לסלק האבוקה או גחלים לוחשות ויאפה בתנור ישן דהוי זה וזה גורם התוס' של עצי איסור והיתר של תנור. וצ"ל דזה וזה גורם לא שרינן לכתחלה א"כ בתנור חדש למה מהני צינה מש"ה צריך להך טעמא דהתם התנור מופסד. ואמינא ליישב דברי מהרש"א בחידושיו שחתר לו פתח דחוק ומפרש הא דתני אפה בו את הפת היינו על הקרקע נגד אבוקה ע"ש. ולא ניחא ליה לאוקמיה השמעתא ע"פ פי' הר"ן. משום דע"כ התוס' לא ס"ל סברת הר"ן. דאל"כ אין צריכין למה שכתבו תוס' ד"ה בישלה על גבי גחלים אלא דמש"ה שרינן דוקא בדיעבד דחום התנור עם התנור מקרי זה וזה גורם אף דמסיק לקמן (פסחים דף ע"ה) בגרף התנור שהפת מותר היינו בדיעבד אבל לא לכתחלה אלא ש"מ דס"ל לתוס' כיון דהאש אינו בעין החום התנור לא איכפת לן א"כ א"א לפרש כפי' הר"ן מש"ה צריך ליישב בדרך אחר ודו"ק:

כדפרישית . ע"כ דברי רי"ף:

וכל שכן הגחלים. וא"ת הא א"א להדליק החמץ לבדו אם לא ע"י עצים וה"ל זה וזה גורם י"ל דאיירי אחר שהודלק והיה לגחלים לקח הגחלים של חמץ לבד ואפה בו א"נ היינו טעמא כמ"ש מ"א בסי' תמ"ה דדוקא בערלה כיון דבטל במאתים הלכך לא חמיר משכלה ונבער איסורא אבל בחמץ אפי' באלף לא בטיל אסור אפי' בגחלים עוממות. ואסרינן אפי' בזה וזה גורם דהוי שבח עצים בפת אפי' בגחלים. גם בשו"ת פני יהושע סימן י"א האריך ג"כ ליישב הטור בסימן קמ"ב בי"ד ע"ד זה דבע"ז וחמץ אמרי' שבח עצים בפת אפי' בגחלים עוממות או בחום התנור ע"ש באריכות. אמנם יש קצת גמגום על הש"ך בסי' קמ"ב וספר פני יהושע שמתנבאים בסגנון א' שסמך רבינו בע"ז על מה שכתב כאן גבי חמץ. אימא שאני חמץ דתבואה היא ומש"ה חשיבי טפי בעין מהיסק העצים כמ"ש תוס' בפ"ב דשבת דף כ"ה ע"א ד"ה הא בחול ע"ש: