קרבן נתנאל על נדרים סט

ואע"ג דרבא בתראה הוא מ"מ הלכה כרב נחמן רבו. וקשה דבפ"ק דסנהדרין סי' ג' פסק כרבא נגד רב נחמן ע"ש. וע"פ מ"ש לעיל בפרק ארבעה נדרים סי' ח' ניחא דספוקי מספקא ליה לרבינו ופסק הכא לחומרא והכא לחומרא.

אבל משום דברים שבינו לבינה מיפר. יש כאן תימה רבתא דמי גרע הנאת כל הבריות מאם נדרה הנאת פלוני עלי דמסיק לעיל בסי' זה דהלכתא כשמואל ולוי דמיפר הבעל משום דהוי עינוי נפש. עיין ב"ח סי' רל"ד ס"ק מ"ג שכתב לחלק ביניהם וע"ש. ולא חילוק ידענא שסברתו מלבד שדוחק הוא. גם שהיא מתנגדת לדברי רבינו ותוספות והר"ן והרשב"א שכולם עונים כא' הא דמשני לעיל (נדרים דף פ"ב) דאמר רב הונא כולה פירקין ר' יוסי היא שהוא אך למותר דהא קתני מתני' לדברי רבי יוסי ומתרצי כי היכי דלא ליפרך מאידך מתני' דקתני קונם שאני נהנה לבריות שאינו יכול להפר אמימרא דשמואל ולוי ואי כדברי הב"ח הא לא קשיא מידי מהך מתני'. ע"כ המחוור שזה שכתב רבינו ודוקא משום עינוי נפש אינו מיפר אבל משום דברים שבינו לבינה מיפר סיום דברי רמב"ם שכתב כן והוא פסק כר' יוסי. נשמע דלרבנן מיפר משום עינוי נפש וזה נלמד מק"ו מנדרי הנאת פלוני עלי. וכמ"ש הר"ן דף פ"ב הא דמסיים התלמודא ומאי אין יכול להפר משום עינוי נפש אבל מיפר משום דברים שבינו לבינה דלפרוקא לא איצטריך לן היינו טעמא דמשום אם איתא דלרבי יוסי לא מצי מיפר אפי' משום דברים שבינו לבינה ליכא למימר דלרבנן הוי נדר שיש בו עינוי נפש. משים הכי אמרינן דלר"י נמי הוי דברים שבינו לבינה הלכך שפיר מצינו למימר דלרבנן מיפר משום עינוי נפש. וכ"כ ב"י אך אסברא מילתא בטעמא. והטור לא הבין כך והנלע"ד כתבתי. וק"ק על דברי הר"ן דהא רחיצה יום אחד לרבי יוסי לא הוי אפילו דברים שבינו לבינה כמ"ש הר"ן בשם ר"א ממיץ ורבנן חשבינן לעינוי נפש ויש ליישב:

ונמצא שהיא אשתו לאחר כדי דבור וקשה הא אפילו היה אשתו צריך שיחזור ויפר דהא קיימא לן צריך לפרט את הנדר. פרישה. והש"ך בסי' רל"ד ס"ק מ"ח אומר דלגבי הפרת הבעל לא צריכה לפרט את הנדר דכיון שלא מדעתה מיפר לה ע"ש.

ואם אמרו לו סתם נדרה אשה בביתך וסבר שנדרה בתו כו' אחר כדי דיבור הרי זה מופר וכ"ה בפרק אלו מגלחין סי' קט"ז וכ"כ הרשב"א ותוס' ור"ן ורי"ו אבל הטור סימן רל"ד כתב בזה שאינו מופר. אלא בסתם היינו שלא היה דעתו על בתו אלא סתם אאשה שהיא בביתו דאז הוא מופר אפילו לאחר כדי דיבור והיה לו לטור גי' אחרת וכמ"ש הב"ח והש"ך שם ע"ש. וחשו להחמיר דכן דעת הרמב"ם והרמב"ן: