קרבן נתנאל על נדרים סח

אמר רבי יוחנן היפר למתענה אינו מיפר לשאינו מתענה והלכה כר"י. כתב הטור לפי מ"ש רבינו בסי' ג' דהלכה כסתם משנה שאם היפר לתאנים ולא לענבים אפי' לתאנים לא הופר. צ"ל דאיירי הכא דהיפר סתם לשתיהם דאז אותה שמצטערת הופר. והש"ך בסי' רל"ז ס"ק ע"ז השיג בזה על הטור ואומר שזה דתירץ רבינו דשמואל איירי בסתם דוקא לשמואל. אבל לר' יוחנן בלא"ה לא קשה ע"ש. ואני אומר דצדקו דברי הטור. דבפסקים הקשה נמי רבינו ממתני' דלקמן היפר לתאנים. ומוקי לה בסתם. ואם דבריו אינם אלא לשמואל דבריו בפסקים אך למותר דהא קי"ל כר' יוחנן. ומה שר"ל לאשמועינן דר"י פליג עליה דשמואל אפילו בסתם. זה אינו דזה מוכח בשמעתין דר"י פליג אפילו בסתם דאי ר"י דוקא במפרש פליג אבל בסתם מודה דמיפר אף לשניהם א"כ מאי קמותיב לר"י כל הני תיובתא התם איירי בהפר לה סתם. ור"י איירי במפרש. אע"כ צ"ל דר"י פליג אף בסתם:

ואינו מיפר לשאינו מתענה. והא דקתני בתוספתא בין מאכל רע דהוי עינוי נפש. התם מאכל רע לבריות אבל טוב למאכל. אבל משא"כ הככר הזה הוא פת קיבר ואין ראוי לאכילה. כך תירץ הט"ז ונכון. דלא כב"י שדחק בזה:

נתגרשה יכולה להנות בלקט שכחה ופאה. עיין בר"ן דף פ"ד שהאריך בזה ודחה מהך שינויא דרב נחמן הך מימרא דהירושלמי נדר מיורדי הים לאחר שלשים יום ונעשה יושבי יבשה דתליא בפלוגתא דר"ע ור"י ע"ש. והנה רבינו פסק הכא כרב נחמן ולעיל בפרק שלישי סי' י"ב כתב הך דהירושלמי והוי תרתי פסקי דסתרי אהדדי. וכעין קושיא זו הקשה שם הר"ן על הרמב"ם ומה שתירץ הר"ן שם עולה ג"כ ליישב דברי רבינו ע"ש. וכן מוכח כדברי הר"ן דהא הרמב"ם ורבינו לא כתבו הדין בהיפך אם נדר מיורדי הים לאחר שלשים ועכשיו הי' מיושבי יבשה ולאחר שלשים נעשה מיורדי הים דמותר בו דקי"ל כר"ע דאזלינן בתר אמירת הנדר. אלא ש"מ דבלשון בני אדם היה בכלל לשונו לאחר מכאן. ור"ע במילתא בתר דרשא דקרא דייקא לה הכי. וכן מוכח בדברי רבינו בפרק שלישי סי' י"ח הביא הך בריתא הנודר מאנשי העיר כל ששהה שם י"ב חודש אסור להנות ממנו וקתני סתמא אפילו בא לעיר אחר שנדר. כל זה ישוב נכון בהרמב"ם ורבינו. אבל על הש"ע יש תימה דפסק בסימן רי"ז סעיף ל"ב אם נדר מיורדי הים ובשעת הנדר היה מיושבי יבשה ולאחר שלשים נעשה מיורדי הים דמותר בו. וזה ליתא דבלשון בני אדם הי' אפילו לאחר מכאן כדמוכח בשמעתי' ומהך ברייתא דלעיל וצ"ע: