קרבן נתנאל על נדרים סז

ורבי יוסי סבר לאו עינוי נפש הוי. אפילו רחיצה לעולם אך מ"מ מפר הבעל משום דברים שבינו לבינה אבל נדרה על יום אחד אפילו דברים שבינו לבינה לא הוי דניוול חד יומא לא שמיה ניוול כ"פ הר"ן ורבינו בפירושיו:

כתב הרמב"ם ז"ל. ט"ס הוא. וכצ"ל כתב הרמב"ן ז"ל והלכתא כרבנן. חדא דהלשון מוכח כן. ועוד דהרמב"ם פי"ב מהלכות נדרים פסק להדיא כר"י דכיחול וקישוט הוי דברים שבינו לבינה.

דאמוראי אמרי כותייהו. היינו שמואל משמיה דלוי לקמן (נדרים דף פ"ב) וכמ"ש רבינו בסמוך בשם הרמב"ן ורבא ורב נחמן לקמן (נדרים דף פ"א) דבעא מיניה אי תשמיש המטה לרבנן הוי עינוי נפש או דברים שבינו לבינה וכמ"ש רבינו בסמוך בשם הרמב"ן:

ושלא אתן תבן לפני בהמתך. והא דתניא בפרק אע"פ סי' כ"ו כופה ליתן תבן לפני בהמתו. היינו בהמה שהוא רוכב עליה ורבינו בפירושו תי' דהכא מיירי שהכניסה לו ד' שפחות דיושבת בקתדרא וכן תי' הר"ן:

ושלא ארחץ פניך ידיך ורגליך א"צ להפר. מיהו יש להפר שמא יגרשנה. פרישה. והט"ז סי' רל"ד ס"ק ס"ג חולק על הפרישה. ואומר דלא מהני גירושין אלא במעשה ידיה הר"ן ע"ש. הנה הראיה שמביא לדבריו כבר השיגו בנקודת הכסף בדברים נכונים. ואני אומר שנעלם ממנו גמ' ערוכה בנדרים דף ע"ט דברים שבינו לבינה לעצמו מיפר לאחרים אינו מיפר כלומר כשיגרשנה והיתה לאיש אחר חל הנדר אפי' על בעל. ומה שהביא ט"ז סעד לדבריו דכיון דאין בידה להתגרש הוי דשלב"ל ולא יכולה לאסרה על הבעל במחילת כבודו שגג בזה בשלמא אם אמרה קונם מעשה ידי לפיך כוונתה דמעשה ידיה יהיה על בעלה כהקדש. מש"ה שפיר פריך דאין מקדיש דשלב"ל. איברא מה שאמרה קונם שלא אציע מטתך כוונתה יהיה עלי באיסור שלא אציע מטתך וא"כ אין שייך לומר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם בכן הדין עם הפרישה. אח"כ מצאתי ראיתי בהגהת הרא"ש בפרק אע"פ וז"ל ואפילו דשלב"ל יכול לאסור על עצמו ע"י קונם כמו שיכול לאסור פירות של חבירו עליו. אבל בהקדש גמור לא:

אבל הרמב"ן כתב דקישוט ותשמיש הוי דברים שבינו לבינה. וט"ס הוא וצ"ל אבל הרמב"ם והוא בפרק י"ב דהא רבינו בסמוך מביא להדיא בשם הרמב"ן דפסק כחכמים. וט"ז סי' רל"ד ס"ק מ"ט לא עיין בסוגיא מה שכתב רבינו והאמין לגרסת ב"י וטעות הוא כמ"ש הש"ך ולח"מ. ובגין דא צדקו דברי ב"ח שאומר מ"ש בש"ע סעיף נ"ט וי"א דרחיצה וקישוט הוי דברים שבינו לבינה ט"ס הוא ע"ש. כי א"א לומר שכוון אשאר פוסקי' דפסקו כר' יוסי אפילו ברחיצה כדאי' ברי"ו. דהא הב"י לא הביא שום פוסק זולת דעת הרמב"ן ורמב"ם:

אליביה דר' יוסי אי רחיצה וקישוט הויין דברים שבינו לבינה. לכאורה דברי רבינו תמוהין איך ס"ד דהך טעמיה דהרמב"ם. א"כ אמאי פסק הרמב"ם בפי"ב דרחיצה הוי עינוי נפש ומצאתי יישוב לזה בל"מ דודאי רבי יוסי פליג ארחיצה. אך ברחיצה פסק הרמב"ם כרבנן באשר ששלחו מתם עירבובא דגופא מייתא לידי שיחני וכיבי. והכי מוכח דר"י גופא פליג ארחיצה דהא פריך בסוגיא ורמי דר"י אדרבי יוסי. ש"מ דר"י פליג אפילו ברחיצה ודלא כב"י:

מאי טעמא אשתו כגופו דמי. ולפי טעם זה אין הבעל מיפר אפילו עם ב' הדיוטות דכי היכי דאינו מצטרף לשלשה להתיר נדר עצמו. ה"נ להתיר נדרי אשתו דהרי שלשה במקום מומחה קיימי ואין שנים יכולין להתיר אלא עם השלישי ונמצא שהוא כאילו הוא לבדו התיר. וכ"כ הרמב"ן בשו"ת וכ"פ בש"ע ודלא כרבינו שמשון שאומר דוקא בתורת זקן אינו יכול להפר מפני חשד. אבל בתלתא ליכא חשדא. ודוקא נקט בירושלמי זקן וחזר רבינו פה ממ"ש שם בנגעים בפירושו שהסכים שם עם רבינו שמשון:

מסתבר כאידך פירושא. דאי אמרת דשינויא אחרינא הוא לא הוה לן למימר מתני' רבי יוסי היא. דכיון דאמרינן דמתני' דקתני לא יפר משום עיניי נפש אבל מיפר משום דברים שבינו לבינה ושמואל נמי דאמר מיפר משום דברים שבינו לבינה בהכי הוי סגי ומאי איכפת לן תו מתני' מני. ועוד דלא דמי דבשלמא פירות חנוני עלי הוי דברים שבינו לבינה דאפי' יקנה הבעל הפירות מחנוני אסורים לה שהרי אסרה עליה פירותיו אפילו מכרן לאחר אסורה בהן. אבל כשאמרה הנאת פלוני עלי מותרת בפירות שהבעל קונה מהם דבזה אינה נהנית ממנו הלכך לא הוי דברים שבינו לבינה:

שלא היתה דעתו אלא שיהא כל הנדר קיים. אבל הפרת בעל שהיא מכאן ולהבא מה שהותר הותר והשאר עומד באיסורו: