קרבן נתנאל על נדרים כב

ויש ספרים דגרסי שבועות הבאי אסורות. כ"ה גיר' רבינו בפירושו וגי' ר"ת בשבועות דף כ"ט. וגירסת הראב"ן ופי' הטעם דבנדרים איכא למימר שומשמני חזי ואסיק שמייהו עולי מצרים. אבל בשבועות אדעתא דידן משתבע משא"כ בנדרים ע"ד עצמו הוא נודר ושפתים יושק. כי ע"פ סברא זו מיושב היטב מה שהקשה רבינו בפירושו דהכא משמע דאם אמר אדעת קינה שומשמי נדר אינו נאמן והא בחרמו של ים ובקרבנות מלכים נאמן ותי' בדוחק. ולפי דבריו ניחא דהאי דאין נאמן אינו אלא בשבועות ולדברי הראב"ן צ"ל דלא ס"ל שנוזמא קאמר. ומה יענה בנחש קורות בית הבד. צ"ל שפי' בו כמ"ש הר"ן. כיון דנדר בדבר שאי אפשר אין כוונתו לאסור הפירות ע"ש. ואין להקשות אם אין אומר סברת גוזמא א"כ בעולי מצרים נמי הוי לפר' כסברת הר"ן י"ל דא"כ תרתי בבי ל"ל. והתם בשבועות גמל הפורח באויר ונחש קורות בית הבד. גמל אשמועינן. דעל דעתינו אישתבע דלא לימא עוף ראה ואסיק שמיה גמל. ונחש דהוי שבועות שוא:

באומר יאסרו עלי פירות ולא כל הפירות. כגירס' שלנו ובסמוך יתבאר:

תימה מאי שנא. ואין תימה על הרמב"ן דלסברתו פירי לא מיתסרו דלא כיון דעתו מעיקרא. שאם כוונתו לאסור הפירות לא הוי לתלותו בתנאי כ"א במוחלט שהרי אף כשהתנה בכיוצא בזה אין לתנאו ענין שהדבר ברור שלא ראה נחש טרוף ועיי' בזה באורך בר"ן וכ"כ הרשב"א בשם הרמב"ם: