קרבן נתנאל על קידושין עא

ולא משמע הכי. דאאב קאי וכו'. בפי' השמעתתא חולק על הרמב"ן אבל לדינא מודה רבינו דהדין דין אמת אם האב הרצה דבריו לפני הבן שהוא רוצה לקדש לו ושתק הבן והלך האב וקדשה לו הוי קידושין גמורים דמחמת כיסופא דאב שתק ובזה סרה תמיהת ב"י בסימן ל"ה עיין בב"ח ס"ק ג':

גבי בעיא דיעוד נישואין עושה. ר"ל הא דפריך התם לרב נחמן בר יצחק דאמר אפילו לרבי יוסי בר יהודה כו':

אלמא סוגיא דגמרא ס"ל כרבינא דאפילו מיאון לא בעי. הקשה בני הרב מוהר"ר טיאה בבחרותו אימא סוגיא דהתם ס"ל כלישנא קמא דרב ושמואל אפילו בדלא שדיך צריך גט ומיאון ומשו"ה לא מוקמי התם לרב נחמן בר יצחק בדקדיש איהי נפשה דצריך גט ומיאון והוי כקידש אביה והדרא קושיא לדוכתא ומי מצי מזבן לה הא אין אדם מוכר את בתו לשפתות אחר אישות. ע"כ נראה לי להגיה בדברי רבינו וכצ"ל אלמא סוגיא דגמרא ס"ל לרבינא דאפילו מיאון לא בעי. וה"פ דעיקר הוכחה דלא קי"ל כרב ושמואל דהלכתא כרבינא ורב שימי דאינהו בתראי נינהו. אלא אכתי אית לן למימר אימר רבינא ס"ל דמ"מ מיאון בעי וע"ז הביא ראיה מסוגיא דיעוד דס"ל לרבינא אפילו מיאון לא בעי:

אמר אביי שארית וכו' רבא אמר חזקה כו'. משמע אי לאו הנך טעמא קידושי קריבי' הוי קידושין אע"פ דקטנה נתקדשה שלא לדעת אביה היא אלא ש"מ דס"ל כרב ושמואל בדשדיך:

והלכתא כבתראי. ע"כ לשון הרי"ף:

או השיאה עצמה בחיי אביה. פי' אבל הקידושין היו מדעת אביה. אבל בנשאת ונתקדשת שלא מדעת אביה ואביה כאן צריכה גט ומיאון וכ"כ בתשובת הרשב"א סימן אלף רי"ט בשם תשובת הרמב"ן ודלא כב"ח סימן ל"ז ס"ק ט'. שמביא ראיה מהא דפריך תלמודא אלא דקדשה איהי נפשה וקתני דבעי מיאון ולא קמשני מתניתין בדנשאת ג"כ שלא מדעת אביה. די"ל דבכה"ג צריכה גט ומיאון ובמתני' קתני דסגי במיאון. ועוד מייתי ראיה מדאמר עולא נראה כדברי תלמיד. ואיני יודע וכי לא ראה דברי רבא שנותן טעם לרב הונא הואיל ונעשה מעשה יתומה בחיי האב. ופרש"י כגון דקדשה והשיאה עצמה שלא לדעתו או הפקיר זכותו לה. או שתיקתו כהודאה דכולי האי לא שתק משא"כ בנתקדשה לדעתו וניסת שלא לדעתו איכא למימר בחדא שתיקה מרתח רתח ע"ש:

דתקינו רבנן נישואין לקטנה. משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר: