קרבן נתנאל על קידושין ק

האי תנא סבר איו קידושין תופסין ביבמה לשוק. כך הסוגיא ביבמות דף צ"ב:

ולא קי"ל הכי. כמו שבירר וליבן רבינו בפרק האשה רבה סימן ג' עין שם:

מתקדשת בכסף. ונראה דה"ה דמתקדשת בשטר ולא אמרו בכסף אלא לאפוקי קידושי ביאה. ב"י ריש סימן ל"ז:

דקמ"ל דמקודשת. וא"ת אכתי תקשי לך אינה מקודשת ל"ל כדפריך לעיל. וי"ל דוודאי כן דרך התנא כיון דאיצטריך למיתני מקודשת לשנות דבר והיפוכו. ולעיל הכי פריך דלא ה"ל למיתני בהך לישנא אלא כמו דתני התם ברישא ה"ז מקודשת והוא יתן ה"נ ה"ל למיתני במציעתא הרי זו מקודשת והוא יתן בתוך שלשים וכן כולהו אידך פירכא דעיקר קושיות תוס' ה"נ ה"ל למיתני הרי זו מקודשת וידבר עלי' לשלטון ויעשה עמה כפועל. ובזה נסתלק קושית הב"י אימא דהמתני' קמ"ל דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף דאי נמי הוי קתני הרי זו מקודשת וידבר כו' נמי שמעינן ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף מדקתני ע"מ ולא קתני בשכר:

כדרך המדברים. כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהלכות אישות שהניחה השלטון ולא תבעה ע"פ השתדלותו. וכ"פ הרב בעל תוס' יו"ט בחיבורו למשניות ומעתה התוספות נמי ס"ל דצריך לדבר עליה לשלטון וכדרך המדברים מ"מ צריך לאשמועינן שאינה יכולה לומר לדברים הללו לא הייתי חפיצה. דאם הניח השלטון ממנה ולא תבעה כעת והרחיב לה הזמן סבר התנא דמתני' נמי דמקודשת דהא דיבר עלי' כדרך הדברנים. והיא לא יכולה למימר שלדברים הללו לא הייתי חפיצה כי אם לפטור אותי לגמרי. ודלא כהרב"י וב"ח כל אחד לפי שיטתו פירשו שרבינו הביא התוספתא לחלוק על סברת תוספות ואינו דא"כ תקשי להו קושי' תוס' וכמ"ש לעיל בסמוך:

במה שאדבר עליך לשלטון אם דבר עליה בש"פ מקודשת. הך תוספתא ס"ל דאפי' לא נתן לה ש"פ מקודשת. דהא במה קתני ומתני' לא אתי כוותי' כדאמר רבינו לעיל ולא מייתי הך בבא אלא להוכיח מינה משמעות הרישא דקתני כדרך המדברים כמו שיבא לפנינו:

משמע שדברים ידועים הן מה שיש לדבר עליה. משום דבסיפא דוקא בעינן שידבר עליה בשוה פרוטה ובפרוטה סגיא אפי' לא פטרה אותה משלטון. אבל ברישא בתנאי ע"מ לית משגיחין בפרוטה אלא שצריך לדבר עליה בדברים ידועים להניח אותה השלטון. ואז בין אם דיבר עלי' פחות מש"פ או דיבר עלי' בככר זהב אינה מקודשת כי אם הניחה לה ע"פ דיבורו והשתדולתו כדרך הדברנים:

אימא מציעתא מת האב הרי זו מקודשת הא לא אמר אין. הקשו בתוס' וא"ת ואמאי לא אמר דעתו היה לומר אי הוי שמע כדצריכין למימר גבי שתיקה. ולפי מ"ש רבינו בסמוך דמשמע ליה דאיירי בכל ענין אפילו אחר ששמע וכששמע ושתק או מיחה בזה וודאי לא אמרינן דדעתו היה לחזור מדעתו הראשונה ולומר אח"כ אין מש"ה פריך שפיר הא לא אמר אין. והתוס' ס"ל כתירוץ הת"י דלא כמ"ש רבינו:

ומשמע ליה דאיירי בכל ענין אפילו אחר ששמע וז"ל מהרש"א מהת"י וליכא למימר מלמדין האב קודם שמיעה דמלמדין משמע לאחר שמיעה וכו' עכ"ל. פי' דאי איירי קודם שמיעה ה"ל למיתני במתני' מלמדין אותו כשישמע לומר איני רוצה ומדנקט מלמדין אותו לומר איני רוצה אפילו לאחר שמיעה. ולזה פריך מאי אהני ליה לומר איני רוצה הא כבר שמע ושתק. אך ע"ז קשה עדיין אם כשישמע האב ויאמר הן לפי אותה דיעה כשאמר אין שוב אין יכול למחות. א"כ עדיין קשה כי מוקמת לה הסיפא בע"מ שלא ימחה מלמדין. משמע אחר שמיעה והאמר אין. וע"כ צ"ל דהת"י ס"ל אם יחזור וימחה בטלה הקידושין אליפו אמר בתחלה אין דע"מ שלא ימחה לעולם משמע. אבל רבינו נאיד מפי' תוספות ישנים דהוא ס"ל דאחר שאמר אין שוב אין יכול למחות. מזה למד הטור דס"ל לרבינו כיון שאמר פעם אין שוב אינו יכול למחות. ודלא כהרב"י שהשיגו בסימן ל"ח וכתב שדבריו אין מכוון ע"ש. וי"ל דהרב"י ס"ל דהאי דנאיד רבינו מלשון של ת"י כמו שבארתי לעיל:

אבל אם אמר בסתם ע"מ שירצה אבא מפרשינן ליה ע"מ שישתוק. דאי מפרשינן ליה ע"מ שלא ימחה אמאי קתני ברישא רצה האב מקודשת. אף אם שתק שמא ימחה עוד וכל ימיו ספק קדושין הוה:

וי"א דהלכה כרב יוסף דמוקי מתני' בחד טעמא. ונ"מ דלרב יוסף אמרינן אי אמר בסתם ע"מ שירצה אבא מפרשינן ליה ע"מ שלא ימחה אבא לעולם אם לא שפירש הזמן. אבל ר' ינאי ע"כ צ"ל כדפירש רבינו מקודם דאם אמר ע"מ שירצה ע"מ שישתוק. מפרשינן ליה: