קרבן נתנאל על גיטין יט

לימא בהא קמיפלגי דמר סבר הולך כזכי ומ"ס הולך לאו כזכי. והא דאמר שמואל מתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר השתא סבר שאותו טעם לאו עיקר. תוס'. אמנם לפי מ"ש רבינו בסמוך לתרץ לשמואל אמאי יכול לחזור וכי גרע מתופס לבעל חוב משום דא"ל לוה לתופס או החזיר לי מה שתפסת או קבל עליך אחריות. א"כ מה מאוד דייקי מלתא דשמואל מתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר ולא הוי כמו תופס לבעל חוב :

וא"ת נהי דהולך לאו כזכי וכי גרע מתופס לבעל חוב. ויש לדקדק מאי פריך אימא דשמואל איירי בשחב לאחרים. וכ"ת דשמואל איירי בכל גוונא א"כ כמו כן עדיין קשה בתירוץ של מהר"ם מאייבר"א ור' פרץ וליכא למימר דקושית רבינו מאי מייתי תניא כוותיה דרב אימא מש"ה תניא בברייתא דאינו יכול לחזור משום תפיסה לב"ח ואיירי בדלא חב לאחרים דא"כ כמו כן עדיין קשה לתירוץ של מהר"ם ור"פ ע"כ נראה דקושיית רבינו אף את"ל דשמואל איירי בחב לאחרים זה אינו אלא דלא הוי תפיסה נגד בעלי חובות אחרים אבל הלוה מ"מ אינו יכול לחזור בו ואמאי אמר שמואל אם בא לחזור חוזר. ועם דברינו מיושב מה שכתב רבינו בסמוך וגם תירוץ הר"ר משה אמת דהא דאמר תופס לב"ח קנה היינו כשאין לו ללוה נכסים אחרים כו' דאלת"ה לא שבקת חיים לכל בריה שכל אדם יתפוס נכסי חבירו כשהוא חייב לשום אדם ויאמר בשביל חובך אני תופס. ובפרק ראשון דב"מ סימן כ"ו כ"ז כתב רבינו על דברי הרי"ף שר"ל דבמקום שאין חב לאחרים לא הוי תפיסה אלא במקום פסידא לב"ח כגון שמפסיד נכסיו וכו'. ולא נהירא אלא מדינא קנה ולא מחמת התקנה ע"ש. וא"כ דברי רבינו כמתנגדים אהדדי. ושם בס' פלפלא חריפתא הרגיש בזה והניח בצ"ע. ולדידי לק"מ דמה שכתב רבינו כאן היינו בתופס לב"ח במקום שחב לאחרים דאל"כ לא שבקת חיים. משא"כ בשאינו חב לאחרים. הוא מלתא דלא שכיחא תפיסתו תפיסה מדינא כמ"ש רבינו שם. דלא שייך לומר לא שבקת חיים דרובא דאינשי חייבים יותר מאדם אחד ואז אינו יכול לתפוס אם לא בגווני דאיכא פסידא לב"ח. יען על הטח"מ סי' ק"ה שהביא דברי הרי"ף אפילו במקום שאינו חב לאחרים ע"ש. ודאי דברי רבינו צ"ע וע"ש בב"ח ס"ק ד' שמיישב דברי רבינו בפנים אחר:

ולי נראה דלק"מ כו' א"ל לוה לתופס או קבל עליך אחריות או החזיר לי מה שתפסת. הנה לפי מ"ש רבינו בסמוך לענין מתנה הולך לאו כזכי ע"כ צ"ל הא דקאמר בגמרא לא דכ"ע הולך כזכי היינו בגט שחרור. אבל חלוקה אחרת שכתבו תוספות כגון שפטרו מלוה מן האחריות זה אינו לפי סברת רבינו דבכה"ג אפילו את"ל הולך לאו כזכי מ"מ מודה שמואל דאינו יכול לחזור משום דלא גרע מתופס לב"ח ולא יכול לומר או החזיר לי או קבל עליך אחריות דהא מלוה פטרו ללוה מן האחריות אבל בגט שחרור הוי חב לאחרים כמ"ש רבינו בסמוך לא הוי תפיסה :

אבל אם לא הוחזק כפרן אם בא לחזור. והרמב"ם פ"א מהלכות שכירות כתב בזה הואיל ושומר הראשון חייב באחריותו עד שיגיע ליד בעליו אם בא לחזור ולהחזיר הפקדון מיד השומר השני מחזיר עכ"ל. וכתב שם ה"ה הוצרך רבינו לכתוב טעם זה כגון דשוויה מריה דפקדון שליח להביא לו. או דשליח נאמן גבי מפקיד ובכל יומא הוי מפקיד גביה דלא יוכל לחזור מטעם דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר מ"מ אם בא לחזור חוזר מטעם אחר ע"ש והנה בפרק י"ז מהלכות מלוה פסק רבינו כרב דהמשלח חייב באחריות ומ"מ אם בא לחזור אינו חוזר. וצריכין לומר דהרמב"ם חילק בין הלוואה ופקדון מסברא דנפשיה ודאי לענין הלואה הוי זכות למלוה דכל אשראי ספק אתא ומש"ה הולך כזכי. ואינו יכול לחזור אפילו שהאחריות על הלוה עבד לוה לאיש מלוה. משא"כ בפקדון אם לא הוחזק כפרן מודה רב הואיל ושומר הראשון חייב באחריותו עד שיגיע ליד בעליו אם בא לחזור ולהחזיר הפקדון מיד השומר השני מחזיר. ודקדק הרמב"ם סברא זו מהא דדחיק ר"ז לאוקמי הברייתא בהוחזק כפרן ולא מוקי הברייתא בממציא לו המלוה שליח או דשליח נאמן גבי מפקיד אלא ודאי אפי' בכה"ג מ"מ יוכל להחזיר הפקדון הואיל ושומר הראשון חייב באחריותו ודו"ק :

וכי קאמר דהולך כזכי ה"מ במלוה או בפקדון כשהוחזק כפרן. וכ"כ כל הפוסקים דבהלוואה אפילו לא הוחזק כפרן מ"מ הולך כזכי והרב מהרש"א בתוס' ד"ה לסוף אשתמיט נטה ופי' דברי תוספות ע"פ דרך רחוק ודחוק נגד כל הפוסקים דס"ל דאפילו בהלואה ג"כ יוכל לומר אין רצוני שיהיה ביד אחר. גם הלשון תוס' אינו סובל פי' זה דדייקי לשון פקדון. אמנם נראה ברור דהתוס' לא ס"ל כפירש"י דאשרתא הוי הקפה אלא פקדון הוי. וכמו שמצאתי בערוך ערך אשר ז"ל האי אשרתא פי' זבין סרבל באמנה במחוזא. פי' אחר חבילה של בגדים ע"כ. ודקאמר ל"א שפיר עבדת עבד לוה לאיש מלוה. הך לישנא סבר דאשרתא הקפה הוי. ולישנא קמא ס"ל אשרתא חבילה של בגדים ופקדון הוי. והוכרחו תוספות לפרש כן אליבא דלישנא קמא:

למה ליה תו למתני תן מנה לפלוני דהוי כזכי. מכאן קשה למה שכתב הרמב"ם בהל' זכיה ומתנה דתן במתנה כזכי דמי. ונראה דס"ל להרמב"ם דבמלוה ופקדון הוי תן כזכי אפילו לא מסרו לו החפץ עתה בידו. ובמתנה לא הוי כזכי אלא כשמסרו לו ?עתה בידו ומש"ה צריך התנא דברייתא לאשמועינן דתן הוי כזכי לענין חוב ופקדון. אבל מדברי תוספות ורבינו מוכח להדיא דס"ל דאף בחוב ופקדון לא הוי תן כזכי אלא כשמוסר לו עתה חפץ בידו. ומדברי אלו נסתר דברי ש"ך בח"מ סי' קכ"ה תחלת סעיף ז' ע"ש :

דגרסי' בירושלמי אמתניתין. דקתני אמר תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה:

על גמרא דידן דמפרש לה דתן הוה כזכי ר"ל דלעיל (גיטין דף י"ג) מוקי רב זביד מתני' דתן הוי כזכי ובמעמד שלשתן. ורב פפא מוקי לה בש"מ :

0הדרן עלך המביא קמא