קרבן נתנאל על עירובין כא

יראה. אפי' בדסמכינן עליו מאתמול:

אפי'. בסוכה דף כ"ג עשאה בהמה דופן לסוכה פריך והאיכא אויר דביני ביני ומוקי לה דעביד בהוצא ודפנא. זהו לענין דופן אבל בלחי רגלי בהמה לחוד הוויין משום לחי כל שהוא אבל בעינן קשור מלמעלה דחיישינן שמא רבצה. או שמא תברח. והא דלא מפרש לה רבינו משום דהוי מלתא דלא שכיחא. וכ"כ המאור שם בסוכה:

ובלבד. דא"א לעשות בין חבל לחבירו ד' טפחים כדקאמר תלמודא. ועיין בהגהות אשר"י המתחלת אוירא דהאי גיסא ע"ש. נראה דלקח דין זה מדפריך לעיל (עירובין דף י') כמתמיה ש"מ דעומד מרובה על הפרוץ משני רוחות לא הוי עומד. צ"ל דהתלמודא ס"ל דהוי עומד. והכא בשמעתין מתמיה להיפך ש"מ עומד מרובה על הפרוץ משני רוחות הוי עומד. ומה שתי' תוס' דהכא בשמעתין מתמיה דאיכא למימר דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה. א"כ ה"ל לתלמודא לפרוך בפעם אחת אי מוקי ליה עילאי או באמצע אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה מש"ה מחלק הג"א ואומר דלעיל (עירובין דף י') מתמיה דקים ליה לתלמודא דבעומד גמור בשני רוחות הוי עומד והש"ס בתחלה דוחה דלא הוי עומד דאתי אוירא וכו' אבל במסקנא דמשני כולי האי לא אטרחוהו רבנן. חוזר מסברא זו דבעומד גמור לא אמרי' אתי' אוירא דהאי גיסא כו' ולהכי לא פריך הכא אמיצעי אתי אוירא דבעומד משני רוחות לא אמרינן הך סברא ולא פריך אלא כמתמיה ש"מ עומד מרובה על הפרוץ היכא דעומד ע"י לבוד הוי עומד בתמיה. ועי' במ"א סי' שס"ב ס"ק י"ו שנדחק שם ומה שכתבתי נכון למוצאי דעת. מלבד בסוף הסעיף אין הבנה לדבריו: