קרבן נתנאל על עירובין כ

כלומר. עי' פ' שמונה שרצים סי' ב':

ה"ג כיון דמעיקרא לאו אדעתיה דהכי עבידא והלכתא כאביי ביע"ל קג"ם והא חדא מינייהו ובלחי בלחוד:

ויראה. כ' ב"י בסי' שס"ב שלקוחים דברי רבינו מהא דכתב הרי"ף אבל מחיצה העומדת מאליה דברי הכל הוי מחיצה לאיזה צורך כתב זה הא לא קי"ל כרבא אלא אתא לאשמעינן במחיצה אפי' לא סמכינן עליה מאתמול ע"ש. אמנם דיוק זה ליתא דהא לעיל בסי' י' מוכח דהרי"ף לא היה גורס בשמעתין אביי סבר לחי משום מחיצה ורבא סבר משום היכר אלא דרבא סבר לחי וקורה משום מחיצה ע"ש ובהכי מתורץ קושיית רבינו יונתן ע"ש. ועיקר טעמיה דרבא כיון דמעיקרא לאו אדעתיה דהכי עבידא. ולפ"ז ודאי צריכא רבה הא דבמחיצה כ"ע מודו בשלמא אי טעמיה דאביי לחי משום מחיצה. א"כ מחיצה עצמה לכ"ש. אבל אי האי לאו טעמיה דאביי. ודאי צריך לאשמעינן דאפשר שאין דומה מחיצה ללחי דהא טעמיה דאביי לאו משום מחיצה. והב"ח סי' שס"ב סק"א אומר דהרי"ף אתא לאשמעינן דמחיצה העומדת מאליה הוי מחיצה אפילו לענין מילי דאורייתא ע"ש. זה ג"כ ליתא דהא הרי"ף מביא המשנה בפ' בתרא דעירובין אילן המסיך ובפרק הישן המשנה העושה סוכתו בין האילנות כצורתו ולא הוצרך שנטעו מתתלה לכך ש"מ דמחיצה העומדת מאליה הוי מחיצה. וא"ת לשיטתו נמי קשה י"ל דאתי הרי"ף לפרש כאן דבמחיצה כ"ע מודו היינו בכה"ג היכא דסמך עליה מבעו"י דוקא. ובהמוצא תפילין ובהישן איירי בשסמך עליה ולא הוצרך לפ' שם דסמך אדהכא. ועתה אפרש את שיחתי מהך מימרא דקאמר תלמודא במחיצה כ"ע לא פליגי מוכח דלא הוי מחיצה כי אם בדסמך עליה מבעו"י. דהא לפי מה שאמרנו לשיטת הרי"ף רבא נמי ס"ל לחי משום מחיצה ומ"מ ס"ל דלא הוי לחי אפילו בדסמך עליה מע"ש והאיך תאמר דלרבא במחיצה דהוי מחיצה אפילו בדלא סמך עליה מעיקרא. אע"כ לרבא הוי מחיצה בדסמך וקאמר במחיצה כ"ע לא פליגי אביי ורבא נמצא דלאביי נמי צ"ל דלא הוי מחיצה כ"א בדסמך עליה מעיקרא. ולזה הענין הביא הרי"ף דבמחיצה ד"ה דהוי מחיצה. לאלומי מלתא דלא הוי מחיצה כ"א בדסמך עליה מעיקרא. נמצא דלהרי"ף לא הוי מחיצה כ"א בדסמכינן עליה מאתמול. והאי דכתב רבינו ויראה דבמחיצה אפילו לא סמכינן עליה מאתמול. כתב כן מסברא דנפשיה דס"ל כפי' רשב"ם ור"ת סי' י"ו דאית ליה גדודים מה שלשון ים הפיל הקרקע בשבת. ומש"ה הרי"ף נייד מפי' רשב"ם ופי' שם בדרך אחר ע"ש. גם בר' ירוחם הביא שתי דעות בזה אי בעינן במחיצה בדסמך עליה מבעו"י. ולזה מסיים רבינו דפליגי רבא ואביי אי לחי משום היכר או מחיצה. וא"כ לרבא נמי אית לן למימר דבמחיצה הוי מחיצה אפילו בדלא סמכינן עליה מאתמול: