קרבן נתנאל על עירובין קטו

אמר רב יהודה אמר רב. וגי' בגמ' אמר שמואל וגיר' הרי"ף נכון. דהא רבה אמר לא פליגי כאן שמסובין בחצר. ובירושלמי מילתא דשמואל שיתוף צריך בית. וכדי שלא לחלוק הירושלמי אתלמודא דידן גורס אמר רב: ה"ג

שיתוף בין אויר חצר בין אויר מבוי. וקשה שיתוף במבוי לא מינטר. וצ"ל הא דקאמר באויר חצר. היינו בית שבחצר והא דקאמר אויר ר"ל דהבית צריך להיות עומד באויר שבאותו חצר לאפוקי בית שבחצר אחרת. וכן אויר מבוי. לאפוקי חצר במבוי אחרת: ה"ג

דבר הניטל בשבת אוסר. דאי בעי שקל ושדי ליה לאבראי רש"י ולפי' זה בעינן נמי דאף מצד הדין רשאי להשליכן. אבל הטור פי' כיון שבעל הבית יכול להוציאם משם אוסר א"כ אפילו השוכרים מצד הדין אינן רשאין להשליכן:

אלא משום דמסיע מלבו ובודאי לא יחזור. ובט"ז סי' שע"א ס"ק א' מסיק ה"ה בנכרי אם היה בבירור נראה שלא יבא בשבת והסיח מלבו. ואח"כ נמלך ובא בשבת אמרינן נמי כיון שהותרה הותרה ע"ש באריכות וליתא לדבריו דא"כ מאי קאמר ולא דמי לנכרי אם הנכרי מסיע מלבו באמת לשיטתו אינו אוסר. אבל האמת יורה דרכו ודאי מאומדנא בין בישראל בין בנכרי לא אמרי' שמסיע מלבו להקל ולומר שאין אוסר כי אין אתנו עוד נביא. אלא איירי כשהלך לשבות אצל בתו אמר בפיו שדעתו לשבות ולא לחזור בשבת מ"ה אינו אוסר כי שארית ישראל לא ימצא כזב בפיו מה שאין כן גבי עכו"ם וכן כתב רבינו יהונתן:

ונראה דהלכה כר' יהודה דהנכרי אינו אוסר. ובשו"ע סימן שע"א ס"א ויש אומרים שגם נכרי אם הלך לשבות בחצר אחרת אינו אוסר. והוא דעת רבינו ומרדכי ורמב"ן וסמ"ג ורשב"א ותמה אני קורא מנ"ל להקל בנכרי בחצר אחרת דהא די לנו להקל כר' יהודה ובעיר אחרת דוקא אמר ולא בחצר אחרת וצ"ע:

מקיימין כללא בשאר פלוגתייהו. וצ"ע דלעיל בפ' עושין פסין סימן ד' הואיל ואתמר כללא דשמואל ור"י הלכה כר"י אף לגבי עירובין אייתינן להאי כללא. ויש ליישב בדוחק דהכא שאני דמקיימין ב' כללות כר"י ומיקל בעירובין ומבטלין הך כללא ר"י ור' יוסי כר' יוסי משא"כ לעיל דהוי חד כללא נגד חד כללא אבל קשה דבפרק בכל מערבין ס"ס ב' דאיכא נמי ב' כללות ר"י ומיקל. ומ"מ פסק כהך כללא דהלכה כרבי מחבירו. וי"ל דה"ק התם דבעלמא קי"ל אהל זרוק ל"ש אהל כר'. ואי בעירובין הוי קים לן כר' יהודה וטעמיה משום דאהל זרוק שמיה אהל. הוי קשה הלכתא אהלכתא: