קרבן נתנאל על עירובין קג

אלא קטן ואינו סמוך על שולחן אביו זהו גדול. מדלא מפליג רבינו בין קטן לקטנה ש"מ דס"ל כפרש"י בכתובות דף מ"ו דתנן האב זכאי בבתו במציאתה ומפרש בגמרא טעמא משום איבה שלא זיין לה. אבל בשאינה סומכת על שולחנו אין מציאתה שלו ויש לה יד לזכות עירוב על ידה אבל ר"י מפרש משום איבה שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין. והא דא"ר יוחנן קטן ואינו סמוך על שולחנו זהו גדול. דוקא קטן אבל קטנה אפילו אינה סמוכה על שולחן אביה מציאתה לאביה וידה כיד אביה. ועל פרש"י הקשה הר"ן בפרק נערה ונ"י רפ"ק דמציעא מהא דגרס' שם בב"מ דקתני מציאת שפחה העברית הרי הן של עצמה. ופריך אי דלא אייתי שתי שערות [אי] איתא לאב דאבוה הוי. ומאי פריך טעמא מאי מציאתה לאביה משום איבה דלא זיין לה הלא כשהיא שפחה עברית אינה סמוכה על שולחן אביה. וליכא למימר דפריך לשמואל דאמר גדול ממש וקטן ממש אף כשהוא אינו סמוך. דהא פריך לריש לקיש התם אימא ר"ל ס"ל כר' יוחנן ומצאתי תי' בספר מגיני שלמה דלגבי קטנה אף דלא שייך איבה כשאינה סמוכה מ"מ היא לאביה דכמו שלא צריכה קרא למעשה ידיה דהשתא זבוני מזבין למעשה ידיה מכ"ש דמעשה ידיה לאביה ה"ה מהך ק"ו נילף דהשתא זבוני מזבין דאז הוי מציאתה לאדון. לא כ"ש דהוי מציאתה לאביה ע"ש שהאריך בכתובות מז. ולי אין הנדון דומה לראיה דלענין מעשה ידיה ק"ו שפיר בעודה ברשות אביה דהא עדיין יוכל למכרה. משא"כ במציאה כשהיא מכורה כבר יש לנו לומר דמציאתה שלה. כי מה יוכל לעשות עוד הלא כבר היא מכורה. ולכן נראה לומר דשייך איבה דאם מת האדון חוזרת לבית אביה ולא. זיין אותה. ומעתה הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא מפליג רבינו בין קטן לקטנה כשאינם סמוכים. ועל פי הדוחק צריכין לומר דרבינו ס"ל כפי' ר"י ובתו הגדולה איירי דומיא דבנו היינו דליכא למיחש למסירה למנוול כגון שכבר השיאה ונתגרשה או נתארמלה מן הנשואין שאז יצאה מרשות אביה וכ"כ הפרישה וב"ח בח"מ סימן ע"ר וכל זה דוחק. על כן ראה מה שמצאתי בירושלמי בפ"ק דמציעא הלכה. וז"ל על מתני' דקתני מציאת בנו ובתו הגדולים מציאתן שלהן. א"ר יוחנן כשאין טפולין לאביהן. אבל אם טפולין לאביהן מציאתן שלו (והיינו ר"י בבבלי שמחלק בין סמוך על שולחן אביו בין לשאינו סמוך) ר"ל אמר אין אדם זוכה לחבירו במציאה. פי' שחולק על ר"י שאם כשהוא גדול כיון שיש לו זכיה מן התורה עם שהוא סמוך על שולחן אביו לא אמרינן שהגבהתו יהיה לאביו. וקטן וגדול ממש קאמר במשנה. ומטעם שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו וידו כיד אביו ולא מטעם מגביה מציאה לחבירו. ועי' בשיטה מקובצת שכן מפרש דברי שמואל. ומעתה אין מקום לקושיית הר"ן דהא דפריך אי דאיתא לאב דאבוה הוי. ואי דליתא לאב תיפוק במיתת האב. לימא תהוי תיובתא דריש לקיש דהא לריש לקיש מוקמי מתני' כשמואל קטן ממש ומטעם מריצה. ואפי' קטן שאינו סמוך מציאתו לאב. מ"ה פריך שפיר אבל לר' יוחנן באמת ל"ק המתני' וגם לשמואל ל"ק אלא לריש לקיש ודו"ק. ומעתה דברי ראשונים קיימים דרבינו סבר דטעם מציאת הבת לאביה מטעם איבת מזונות ודוקא כשסומכת על שולחן אביה. ומתני' דקתני מציאת שפחה העברית שלה אפילו בדאיתא לאביה ופירכת הש"ס אינו אלא לריש לקיש:

וה"ה נמי הכא אין לזכות העירוב ע"י בנו הגדול הסמוך על שולחן אביו. ויש לצדד דלא דמי לדהכא דלגבי עירוב קטן ממש קאמר דהא ליכא איבה כשהאב מזכה לאחרים משלו על ידו. הרשב"א והרמב"ן. ועוד דהנותן מתנה לבנו הסמוך על שולחנו קנה. ורבינו לא ס"ל לחלק בהכי מדתני בברייתא שלהי נדרים דף פ"ח שאין זכין עירוב ע"י אשתו ש"מ אע"ג דהנותן מתנה לאשתו קנתה ה"מ בנותן לה מתנה גמורה. אבלהכא דאין נותן לה במתנה כיאם לזכות לאחרים לא קנתה ואם כן ה"ה בבנו אף דבעלמא הנותן מתנה לבנו קנה מ"מ גבי זכיה לא מהני האי טעמא: ה"ג

אבל אין לה בית בחצר לא. עי'במ"ש בפרק שני דיו"ט סימן ו': ה"ג

כיון דלא ןייז לה. עי' מ"ש רבינו בפרק מציאת האשה סימן 'א בשם רבינו מאיר הלוי:

1ומ"מ ידה כידו לכל דבר. וסיים שם וכיון דברשות קא עבדי חיישינן לאיבה ( פ' איבת קטטה) ומציאתה לבעל עי' מה שפירשת שם. ובס' מגיני שלמה לעיל ד"ף מ"ז הניח דברי רבינו בצ"ע שהמה סותרים אהדדי. ואינו כן דמסקנת רבינו הכא כדהתם:

דמסתמא תקינו ליה רבנן זכיה כיון דאוסרין. משום דלכאורה אין לדמות עבד לאשה דבשלמא האשה דאם נותן לה בעל מתנה קנתה מש"ה י"ל מגו דזכיא לנפשה. אבל גבי עבד דהנותן מתנה לעבדו לא קנה כמ"ש תוס' בפ"ק דקדושין דף כ"ד וכ"כ רבינו שם. להכי נסיב רבינו גבי עבד מיגו אחר דמסתמא יש לו זכיה לענין עירוב וא"כ נימא מיגו:

ולעיל פסקינן הלכתא כר"י בן בתירא. כלומר דפסקינן כר"י בן בתירא במאי דשרי בנשים אבל במאי דאסר בעבדים לא קי"ל כוותיה אלא כר"י בן בבא וכמ"ש הרא"ש בעצמו בפרק הדר וא"כ האי אוקימתא דלא כהלכתא הלכך בנשים ל"ש לן בין יש לה בית בין אין לה בית. אלא במקבלת פרס ואינה מקבלת תליא מלתא דכל שמקבלת פרס ממנו ידה כידו. וכל שאינה מקבלת פרס אין ידה כידו לא למציאה ולא למעשה ידיה.והאי קבלת פרס ל"ש אם נותן לה מאכל לנותן לה מעות לקנות אוכל או באומר צאי מעשה ידיך למזונותיך. דמעיקרא לא היו מחלקיו בכך אלא למאי דס"ד דאוקימתא דנדרים הוי אפילו לר"י בן בתירא אבל למאי דאסיק דלא הוי אלא לר"י בן בבא. א"כ לבן בתירא דקי"ל כוותיה בנשים כל היכא דניזונית בחד מהני גוונא ידה כידו. ע"כ לשון ב"י סימן שס"ו ע"ש. וקשה על זה מהא דכתב רבינו בסי' ט' שחולק עם תוספות דבעירוב תבשילין דאינו יכול לזכות ע"י אשתו מידי דהוי אעירובי חצירות היינו כשאין (לו) [לה] בית באותו חצר. וכ"כ רבינו בפ' שני דביצה סי'ו' 'ע"ש באריכות ולפי' ב"י מביא רבינו ראיה מנדרים מאוקימתא שלא אליבא דהלכתא ואח"כ מצאתי קושיא זו בב"ח מיישב בדוחק ע"ש. איברא האמת יורה דרכו דאף לר"י בן בתירא הך מתני' דע"י אשתו צריך לאוקמיה כשיש לה בית והיינו כשאינה מקבלת פרס אכילה ושתיה. אלא מעות או שאמר צאי מעשה ידיך במזונותיך. הגם שידה כידו מ"מ לענין עירוב שמתיר ר"י בן בתירא בנשים אינו אלאכשמקבלת פרס אכילה ושתיה. אז נגררת אחר בית הבעל. משא"ככשאינה מקבלת אכילה ושתיה מבעלה כשיש לה בית צריכה עירוב ומש"ה מזכה על ידה מטעם מיגו דזכיא לנפשה. והא דכתבו תוס' דסוגיא דנדרים אתיא כר"י בן בבא משום עבדים דר"י בן בתירא חוסר בעבדים א"כ תקשי לך אמאי לא מזכה ע"י עבדים ולדידן ל"ק מידי דהא שפסק לעיל כר"י בן בתירא היינו בנשים אבל לענין עבדים קי"ל כר"י בן בבא דמתיר בעבדים. ומ"ה אתיא מתני' שפיר דמזכה ע"י אשתו ולא ע"י עבדים:

שאפילו הבטה בהפקר קניא. אע"ג דקי"ל הבטה בהפקר לא קני וכ"פ רבינו בפרק י' דב"מ סימן ה' ה"ק דהא חזינן לחד מ"ד דמיקל בקנין לגבי הפקר. ה"ה דהפקר קיל קניניה דאפי' בפחות משלשה קני: ה"ג

משום דבעלמא בעינן שלשה. ודע שהרמב"ן והרשב"א וריטב"א הביאו ראיה לר"ת מהא דפרק המניח בירושלמי הלכה ד' מלתא דחזקיה אמר כל המטלטלין נקנו בהפיכה ר"ל אפילו בפחות משלשה. אמנם רבינו מוכיח מש"ס דילן מדקרי הגבהה טפח משהו ש"מ דהגבהה דעלמא בעינן שלשה וכל מקום שמחולקין ירושלמי ובבלי כש"ס דילן קי"ל ומהתימה על הטור בח"מ סימן קצ"ח דמסתם קא סתים משמע דאפי' הגבהה כל שהוא קני וזהו שלא כדעת אביו. גם ברמזים הביא מחלוקת ר"ת ורש"י וצ"ע: ה"ג