קרבן נתנאל על ביצה פד

ירושלמי הלכה ב' והוצרך לטעם הירושלמי בגווני דלא שייך שמא יחתוך זמורה כמו במדבר או בספינה ואהכי מהני טעם הירושלמי ואפילו הכי אסור ודלא כרמ"א סימן קמ"ח ס"ק ב'. ושלא כדין מ"א שם ס"ק ט' על העולת שבת דרבינו אוסר אפילו בספינה וכמו שהוכחתי בפרק מי שהוציאוהו סימן ג'. ומ"ש מ"א דהספינה ה"ל צדי צדדין לא דמי דצדי צדדין לא משמש כלום בבהמה. אבל בהמות המושכות בספינה עובר משום שביתת בהמתו. ואין לומר דמותר באשר שבהמות והספינה שייכים לנכרי א"כ יושב בקרון גם כן תשתרי בכה"ג. אע"כ צ"ל כמ"ש בהגהות מרדכי בעירובין דף רכ"ח דהוי כמו קיבולת בבית ישראל מפני שישראל יש לו מקום בקרון או בספינה ע"ש:

מפני שהוא מצווה על שביתת בהמתו. פי' דצער הוא לה כשרוכב עליה ועובר משום למען ינוח שורך וכן הוא בטור סי' ש"ה משום צער בעל חיים. ומהרש"ל סימן ו' השיג מהירושלמי על שיבולי לקט סימן רמ"ו סעיף ג' שהביא הרמ"א שם דמוכח דמצוה על שביתת בהמה ביום טוב. ומ"א שם ס"ק י"ב הליץ בעדו ואומר שהמה מפרשי' הירושלמי משום שביתת בהמתו שיצא חוץ לתחום וסובר דתחומין דאורייתא והאדם עצמו אינו עושה איסור כיון שיושב על הבהמה כמ"ש רבינו בפ' מי שהוציאוהו בשם הרשב"ם ע"כ. ודבריו תמוהים דהרשב"ם כ"כ אמי שיושב בקרון. דפסק כר"מ דפוטר בכלאים היושב בקרון אבל ברכוב שמנהיג ברגליו ואזלי מחמתיה הרשב"ם גם כן מודה דאסור לצאת חוץ לתחום דרכוב כמהלך דמי כמו שהאריך מ"א סימן רס"ו. ומי שרוכב על כלאים כ"ע מודו דלוקה. ע"כ אין להקל בשביתת בהמה ביום טוב וכמ"ש מ"א שם להלכה. ואם תקשי לך על מה מביא רבינו הך ירושלמי הלא תלמודא לא ס"ל. י"ל דהתלמודא נמי סבירא הך טעמא דהירושלמי והא דקאמר משום שמא יחתוך זמורה. דאי משום שביתת בהמתו למען ינוח. אם רוכב עליה להשקותה או להביא לה מזונות הוי שרי דזה איך צער לה כי אם הנחה. כמו שכתבו התוספות בפ' כל כתבי (שבת דף קכ"ב) דיבור המתחיל מעמיד עיין שם. אהכי קאמר דבכהאי גוונא מכל מקום אסור משום שמא יחתוך זמורה:

טיפוח שהוא לרצונו. טיפוח וסיפוק תרוייהו יד על גבי יד ודלא כפרש"י טיפוח יד ע"ג רגל:

ה"ג רבי יונה וחבריה דחבריה:

בין הכין בין הכין אסירי. פי' בין קומי ידיהן או אחורי ידיהן:

ה"ג ר' יונה אמר אחורי ידיהון שרי דהוו:

דהוו סבין. פי' זקינים:

פרי מפריא. פי' רצים יצאו אחריו ורבי מאיר רץ מפניהם:

אפרח רוחא פקילי'. הרוח הגביה מצנפת מעל צוארי' דר"מ:

ה"ג מן כוותא. פי' חלון:

א"ר לא זכיתי. עיין עירובין דף י"ג ע"ב:

ירושלמי וכולן שעשו. כל הספרים ראשונים ואחרונים כותבין כן בשם ירושלמי. ולא מצאתיו. אך ראה ברייתא זו בתוספתא פ"ד:

ושמע מינה מאן דעבר ואקני בשבת ממקרקעי או ממטלטלי הקנאתו הקנאה. וכן הוכיח רבינו בפ' איזהו נשך סימן י"ט מהך דרבא שם דף ס"ה האי מאן דמסיק תריסר זוזי דמקח הנעשה באיסור רבית המקח קיים ע"ש. והא דלא הוכיח רבינו דין זה משינויא דרבא בב"ק דף ע' הא דקתני גנב ומכר בשבת באומר לו עקוץ תאנה מתאנתי ותקני לך גניבותיך. משמע מקח הנעשה בשבת באיסור הוי מכירה. תי' הש"ך בח"מ סימן ר"ח דדלמא מדאורייתא הוי מכירה אבל מדרבנן לא הוי מכירה. אבל מהתוספתא וממימרא דרבא בהך דגלימא מוכח אפילו מדרבנן המקח קיים. והקשה בספר שלטי גבורים הנך תרתי מימרות דרבא אהך דרבא בריש תמורה דאמר כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עבר ועביד לא מהני. ותי' המחוור דדוקא בשיש ריעותא בעיקר המעשה שאמר רחמנא לא תעביד הוי כאילו לא נעשה. משא"כ במכירת שבת או רבית שהאיסור מצד אחר ולא בעיקר המכירה מ"ה המקח קיים. ולפ"ז אם עשה שבועה שלא למכור ומכר נמצא נעשה איסור בעיקר מכירה המקח בטל כמ"ש המרדכי ודלא כרמ"א וב"י שם בח"מ סימן ר"ח על המרדכי ע"ש. ובהכי ניחא מה דאמר בכתובות דף פ"א השתא דאמר רבנן לא ליזבין אי עבר וזבין לא הוי זבינא. וכן הוא מסקנת הש"ך וט"ז ע"ש:

אע"פ שלא מסרה לו אלא ביום טוב. עיין מהר"ם שיף שמקיים גירסא זו. ואינו כי הלשון אע"פ אינו מדוקדק אך טעות המדפיס שדלג מתיבת אע"פ עד אע"פ שאחריו. וצ"ל אע"פ שלא מסרה לו אלא ביום טוב הרי הוא כרגלי הלוקח והמוסר בהמה לרועה אע"פ שלא מסרה לו אלא ביום טוב הרי היא כרגלי הרועה: