קרבן נתנאל על ביצה פו

דלא ידיע מאתמול למי ימסרנה שתקנה אצלו שביתה. הא אם מסרה לשניהם וביו"ט בירר דבריו שמסרה לשמרה לאחד מהן הוי כרגלי שתיהן לפי שלא בירר דבריו מערב יו"ט. ובמ"א סימן שצ"ז ס"ק ה' ט"ס יש וכצ"ל ואם מעיו"ט כו'. וזהו לדעת רש"י ורבינו וש"ע אבל לרי"ף בכה"ג הוי כרגלי בעלים עיין בר"ן:

הלכך נראה דמאי הוי עלה קאי אמאי דאסר רב בבהמה. עיין מהרש"ל סימן י"ב שחולק על רבינו ואומר שרב כהנא ורב אסי לא הוו מקשי ליה אבהמה דרב יש לו קבלה מרבותיו דבהמה אסורה. אך הכי פרכי א"כ לאיסור מוקצה נמי ניחוש אלא ש"מ דלא חיישינן ליניקה ובהמה אסורה משום ברירה א"כ חבית נמי ע"ש באריכות. ולא ידענא מאי קאמר כי כמו שתאמר שיש קבלה לרב על בהמה כמו כן נאמר שיש לו קבלה דחבית מותרת. והנה רש"י פי' ג"כ ר' אושעיא אמר יש ברירה וחבית ובהמה מותרת. נמצינו למידין רש"י והרז"ה ובעל העיטור והר"ן ורבינו וטור כולם בשיטה אחת דבהמה נמי מותרת. וכן מצאתי בחידושי רמב"ן בבבא בתרא דף ס"ב כתב ר"ת דשתיקה כהודאה דמיא וכן שמעתי דכל היכא דשתק להו לרב כהנא ורב אסי מודה להו ולא אמרינן משום דלא חש לה. כיון דרב כהנא ורב אסי לגמרי' דרב צריכי' לסברי' לא הוי צריכין מיחש הוא חייש להו וכי שתיק אודויי אודי להו. עד שלבסוף מסיק הרמב"ן דספיקא היא ובדיני ממונות קולא לנתבע ובאיסורא לחומרא. נראה היינו איסורא דאורייתא אבל איסורא דרבנן לקולא והנה בש"ע סימן שצ"ד פסק דבהמה אסורה. כאלו הלכה מקובלת היא. ולא זכר כל הני רבוותא דמקילין. ובפרט באיסור דרבנן. לכן מי שהקיל ומתיר בבהמה לא הפסיד וראוי לסמוך על הני עמודי הוראה. וביותר אני תמה על הרמ"א שפרס המפה לכבוד הרא"ש ורבינו שפסקיהם בנויים על סברת תוספות ואנחנו בני אשכנזים נגררים אחריהם. ולמה לא הגיה כאן כלום על הב"י שסמך על שני העמודים רי"ף ורמב"ם כדרכו: