קרבן נתנאל על ביצה מא

ה"ג ומדליקין לו את הנר משום ר' יצחק אמרו אף צולין לו דג קטן תנ"ה מי שלא הניח עירובי תבשילין אופין לו פת אחד וטומנין לו קדרה אחת ומדליקין לו את הנר ומחמין לו קיתון אחד וי"א:

וכן משמע בירושלמי דקתני לא עירב ולא עירבו לו אחרים. לפי גירסא זו לא ידעתי מאי משמע. וכצ"ל לא עירב ולא עירבו אחרים. והר"ן דייק מדקתני אופה ומחמם ומדליק ולא קאמר אופין ומדליקין משמע שאף היא אופה ומדליק לעצמו:

לאפויי ולבשולי ולאדלוקי ולאטמוני. ולעיל סימן ט' מסיים ולמעבד כל צרכנא. ולא סגי בהא בלחודא. דאתא למטעי שמותר לו לעשות לכבוד שבת אפי' דברים שאסורים לעשות ביו"ט. ולהכי צריך לפרט אפיה ובישול והטמנה והדלקה. ש"מ דהני מילי ולמעבד כל צרכנא קאי אהנך ארבעה. כלומר לעשות מה שצורך לבישול ואפיה גם לשחוט ולעשות אש. או לבקע עצים ע"י שינוי. ועי' ט"ז סימן תקכ"ז ס"ק י"א:

אי משום רבה דהוא בתראה. צ"ל רבא. או אביי. דמאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי אבל לא כרבה נגד רב הונא שהוא תלמיד תלמידו וכ"כ רבינו בבכורות:

מיהו ברייתא מיתני' כרב הונא. ונראה דהיינו טעמא דהרי"ף דהוא סבר כסברת יש מדקדקין דהא דקתני בברייתא אופין לו ומבשלין לו. אחרים עושין לו כשהם עירבו. והך ברייתא נגד תרי ברייתות דקתני לעיל (ביצה דף י"ז) מי שלא הניח עירובי תבשילין הרי זה כו' ולא אחרים אופין ומבשלין לו. ומשמע אפי' תבשיל אחד דומיא דרישא הרי זה לא יאפה לא לו ולא לאחרים. ותו תני התם אבל העירוב כו' לא אחרים אופין לו ומבשלין לו. לכך עדיפא ליה לומר סמי חדא מקמי תרתי. אך רבינו מוקי לה הנך ברייתות כשעירבו אחרים. וברייתא דהכא שלא עירבו הוא ואחרים. ולפי שאין יכול להקנות קמחו אופין ומדליקים בני ביתו לו:

ה"ג ואין לפרש משום:

וקי"ל כרבנן דגרם כיבוי מותר. מכאן משמע דלא ס"ל להתוס' ורבינו כדעת רבינו יואל במרדכי פרק כל כתבי וכ"פ רמ"א סימן של"ד דלא התירו חכמים כ"א במקום פסידא דהא הכא ליכא פסידא. וראיה זו אח"כ מצאתי במ"א סימן תקי"ד ס"ק ז'. ואין לומר דה"פ וקי"ל כרבנן דגרם כיבוי מותר כשיש פסידא א"כ במקום דליכא פסידא אינו אסור אלא מדרבנן. א"כ אמאי קתני בברייתא המסתפק ממנו חייב. דע"כ צ"ל אף לדברי רבינו הא דקתני חייב היינו מכות מרדות כמ"ש תוס' דנראה ומחזי ככיבוי דאלת"ה מאי האי דקאמר וקי"ל כרבנן אפי' לרבי יוסי נמי דאסיק פ' כ"כ שם דלא אוסר ר"י גרם כיבוי מדאורייתא דכתיב לא תעשה כל מלאכה וזה אינו עושה ע"ש. אלא דראיה זו יש לדחות דמצינו למימר דרבינו דקאמר וקי"ל כרבנן אינו אלא כמעתיק לשון תוס'. אבל הוא בעצמו ס"ל חייב דקתני בברייתא מדאורייתא הוא ולדידיה אפי' קי"ל כר"י נמי קשה. אלא דלפ"ז מה קא סותר פי' תוס' מההוא דשפופרת שאינו מכחיש אור הנר. התם טעמא משום גרם כיבוי דהא התם ליכא פסידא והתם לא קתני חייב. אלא ש"מ דס"ל לרבינו אנן דקי"ל כרבנן שרינן גרם כבוי אפי' בלא מקום פסידא. ועי' בסוף כירה סי' כ"ד מה שחדשתי שם: