קול הרמ"ז זרעים ט

לפני המזון ור"ל אותו היין שמורגל לבא לפני המזון דהיינו בזמן שרגילים להביאו לפני המזון והיינו בשבתות ויו"ט:

ו תי"ט ד"ה והוא וכו' יש לתמוה כו' נראה ליישב שאין החילוק בין רש"י והרמב"ם מעלה ומוריד לענין הדין שהרי הטעם שזה שבירך על היין מברך על המוגמר הוא מפני שהוא הקדים ליטול ידיו במים אחרונים דאמרינן בגמרא דנוטל ידיו תחלה באחרונה הוא מזומן לברכה והיינו ברכת המזון והכי מוכח בגמרא דמקשים מדקתני והוא דאיכא עדיף מיניה ואמאי ומשני דהואיל והוא נטל ידיו באחרונה פי' אותו שבירך על היין הוא נטל ידיו תחלה נמצא שעכ"פ זה שיברך על המוגמר הוא המברך בה"מ וזה בין להרמב''ם בין לרש"י אבל בין למר ובין למר עיקר הטעם שזה זכה לברכה דמוגמר הוא מפני זכות הזמנתו לבה"מ באופן שגם לרש"י יצדק לומר דהוא מברך על המוגמר הוא המברך בה"מ ואין לענין הדין שום הפרש בינו להרמב"ם ולכן רבינו ב"י השוה את מדתו לאפוקי הגאונים דמחולקים לענין הדין הרבה שהם פירשוהו על המברך בה"מ:

ז תי"ט ד"ה מליח וכו' אפשר שסובר וכו' מזל"ן דאצטריך למתני בתחל' לאשמועינן בתחלת המחשבה על המליח לאפוקי האוכלו כדרך שאר מיני לפתן שאז ודאי מברך על הפת ומ"ש הר"ב לא הבנתיו דאיך הוה ס"ד דבהיותם בכריכה דוקא יברך על הטפל ואם יקדים לאכול העיקר לא יברך עליו וא"ל דהו"א דיברך אתרווייהו דאין סברא לומר דאפת שהיא טפלה במחשבתו ואינו מכוון לה לגופה דיברך עלה דלא עדיפא מהשותה לבלוע המאכל דאינו מברך כדמסיק הר"ב בשילהי פירקין ועוד דמעולם לא היה סברא לאותו ס"ד דהא מתניתין לא תני באכילה אלא בהבאה שהביאו לפניו ומש"ה לא מייתי ת"ה ראייה למאי דהורה דחכם גדול היה:

ח אכל תאנים וכו' ל"מ תאנים דזייני טפי שעושים דבלות אלא אפי' ענבים ואפילו רמונים דאין בהם כי אם המשקה והרי"א כתב דמנאם דרך בישולם:

פרק ז משנה א הרע"ב ד"ה ומ"ש וכו' שהבעלים וכו' הכי אסיקנא בב"מ נ"ד דהתם איבעיא בעיא זו ופשיט לה ממתני' דהדמאי אין לו חומש וכו' ולא פשיט ממתני' דהכא דאיכא למדחי דאגב אחריני תנייה כ"כ תוספת בשבת קכ"ז. ד"ה והשמש וכו' משנה שאינה צריכה וכו' ומז'לן דלמ"ד שגם האוכל ירק מצטרף לזמון אע"ג דלא התחייב בבה"מ ועוד דאין נפטר בבה"מ כדכתב בש"ע סי' צ"ז וסד"א דה"נ השמש שאכל פחות מכזית דלא התחייב בבה"מ דגם איהו יצטרף קמ"ל משום (דאיהו) לא חייב בשום ברכה:

תי"ט ד"ה שלא וכו' והכא אדגן וכו' ובהכי א"ש דלא הוה משנה יתירה דהא גופא אשמועינן ממתניתין לאפוקי סברת המקשן בגמרא דאפילו הקדים בכרי נמי דע"כ דהאי דלא ניטלה תרומתו לא איירי בתרומת מעשר דפשיטא הוא דאסור אלא בתרומה גדולה איירי וא"כ בהכרח איירי דכבר הוא בכרי ואתחייב בתרומה גדולה ודו"ק:

ב תי"ט ד"ה נשים לא משום וכו' אבל הן מזמנות לעצמן ומש"ה תנן דוקא אין מזמנין עליהם:

ג הרע"ב ד"ה אחד עשרה וכו' ושנאו רבי סתם משום דהכי הלכתא ועיין בב"י קצ"ב ובהכי דייקא מתניתין ד' דלקמן דלא תני ק' אין נחלקים עד שיהיו מאתים דדוקא יו"ד אין נחלקים אבל מאה נחלקים לכמה כתות:

תי"ט בד"ה נברך וכו' ברכו וכו' הטעם הוא שבברכה שייכא מלת את כמד"א וברכו את ה' ולפעמים חסרה המלה הזאת כי די בהזכר הנושא הפעול כגון נטה ידך ודומי' וה"ט דלא אמרי' נברך למי שאכלנו כי לא תכון אות הלמ"ד אצל ברכה ובאמרנו נברך שאכלנו הו"ל כאומר נברך את שאכלנו:

ד וכן ארבעה פי' אע"ג דאין הג' מפסידין הזמון וה' אע"ג דבנקל ימצא א' להצטרף וששה עד יו"ד אע"ג דמרבין בברכות דבהיותם יו"ד יחד אין שם כ"א ברכה אחת:

ה וחכ"א מברכים אבל מודים חכמים לר"א דאין מקדשין עליו עד שימזגנו פרק המוכר פירות דף צ"ז וכ"נ ממתניתין דפ' ער"פ מזגו לו כוס א':

פרק ח משנה א אלו דברים וכו' מז"לן דלא מסתייה למיתחל בש"א וכו' ולא להקדים אלו דברים משום דרובא דהני פלוגתיה תליין בפלוגתא אחרינא דפלוגתא דמשנתינו תליא בפלוגתא אחרינא בהיתר שימוש בכוס שאחוריו טמאים ודמשנה ג' בשימוש בשלחן ב' ודמשנה ד' בשימוש בשמש ע"ה והיינו דקתני אלו דברים וכו' כלומר יש דברים ביניהם שבהם תלויות מחלוקות אלו:

הרע"ב ד"ה ובשמי' וכו' והא דתנן וכו' וקשה לי דאמאי הפסיק בבא דמתים וע"ק מה צריך לנתינת טעם כיון דרישא איירי במסיבת עכו"ם ונ"ל דסיפא איירי אפילו שמכרן עכו"ם לישראל דכיון דהוו של עכו"ם ואע"ג דבטלינהו מ"מ מאיסי לדבר מצוה (ועיין בי"ד קל"ט) ומינה טעמא רבתא לרישא דאע"ג דהויא סתם מסיבה לא מברכינן עלייהו דהא אפי' בטלו לה לא מברכינן וכ"ש בספיקא ומש"ה לא סמך בבא בתרייתא לקמייתא משום דגם בה אשמועינן רבותא ולפ"ז א"ש דנקט אין מברכין דמשמע לכתחלה הא דיעבד ש"ד כי היכי דאמרינן שופר של עכו"ם דלא יתקע בו ואם תקע בו יצא ומפרש ר"ת בפ' לולב הגזול דאיירי בתר ביטולה ומשום מיאוס ודע שהרמב"ם בפרק כ"ט דה' שבת סבר דמה טעם קאי גם אנר ועיין בה"ה שם:

ו תי"ט ד"ה על הנר שהכותי וכו' והא דמותר ליהנות ולברך על שאר מלאכות שעשה הכותי בשבת כאפייה וצידה וכיוצא דתיכף מותרים במ"ש הוי טעמא משום דלא נראית בהם עיקר המלאכה אבל הכא בנר דולקת נראית המלאכה העיקרית ונמשכת מתחלת התחלתה עד מ"ש משא"כ בשאר מלאכות שכבר פסקו:

פרק ט משנה א הרע"ב ד"ה מקום שנעשה וכו' והא דלא, קאמר נמי שנעשה לרבו כדפסק הר"ב ש"ע רי"ח שמא סבר דהויא בעיא דלא איפשטא וכמו שכתב ב"י שם בסימן רי"ח:

ב ועל שמועות רעות וכו' גמ' בשורות וכו' טעם לגירסא זו משום דגם הרע היא טובה ליראי השם והו"ל בשורה וכדכתב הטור בא"ח סי' רכ"ב והש"ע סימן הנז':

הרע"ב ד"ה הים הגדול וכו' והש"ע בסו' רכ"ח כתב הים שעוברים בו לא"י ולמצרים והתי"ט הקשה עליו בספרו לחם חמודות ובעל כה"ג תמה על קושיותיו ע"ע סי' רכ"ח:

תי"ט ד"ה בשורות טובות שהן וכו' נראה דמתניתין דייקא הכי דלא אמר על בשורה טובה אלא בל' רבים דב' הם המתבשרים וסימן דקתני שמועות רעות פי' שאף הרעות לאחרים לא יברך כי אם דיין האמת:

ג בני ביתו נראה דתני האי בבא לאפוקי מגרסת הירושלמי דדוקא לא יהיו אלו ב"ב הוי ת"ש אבל שלא יהיה בתוך ר"ל שלא יהיה שום מאורע רע שיצודנו בני ביתו לעולם:

ד תי"ט ד"ה מתפלל כתב הרמב"ם וכו' ולע"ד דמשום בן עזאי נקט לתפלה:

ה מאדך פי' הא' דמאדך למי שמחבב ממונו יותר מגופו פי' הב' למחבב גופו יותר. תי"ט ד"ה וביצר רע וכו' מז"לן דביצר רע קרי כל הדברי' שבאים מחמ' יצה"ר כדאמר' בב"ר טוב מאד זו יצה"ר שאלמלא הוא לא היה אדם נושא אשה וכו' וקמ"ל שכל אותם הדברים יעשה לש"ש:

ד''ה לא יקל וכו' במקלו כו' א"נ משום דבעי למיתני שלא יכנס להר הבית ובפודנתו דהיינו כיס מעות דלא יחבב ממונו לפני השם מש"ה תני כל הני ואפילו אפודנתו בגד לזיעה קמ"ל דאע"פי שמצטער בזיעה יחבב את השם יותר מגופו ה"ה מקלו ומנעלו וקפנדריא ורקיקה שבכל אלו יש צער לאדם ואפ"ה חייב לאהוב את ה' בכל נפשו שאם יסתכן גופו נאמן הוא בעל מלאכתו או להצילו בעה"ז או ליתן שכרו בעה"ב ולכן תקנו לומר מן העולם ועד העולם שהסוברים שאין עולם כי אם זו לא יסכינו עצמם ותקנת שאלת שלום בשם נ"ל שהיתה אחר קלקול המינים שבתתם שלום ודאי יכוונו לעכו"ם והו"ל כאותה ששנינו לעיל אין עונין אמן אחר הכותי וכו' ובהא א"ש פסוק עת לעשות לה' והטעם דהו"א דדוקא גברא כבועז שרי ליה בהכי משום דודאי שהיה מזכיר השם בקדושה ובמקום טהרה אבל לכ"ע דלא זריזין הם אמרינן דאסור דהא בלי ספק ההיא דבועז לא נתפשט בישראל ואם נתפשט ביטלו באיזה זמן דאל"כ מה התקינו אלא ודאי בטלו וחזרו ויסדוה ובהכי א"ש קרא דאל תבוז כי זקנה אמך דר"ל שלא יבוז לתקנות קדמוניות כדכתב הרמב"ם ומייתי לה בסמוך ולא תבוז אותם באמרך היו סדר זמנים קודם לכן ועכשו בטלו:

ד''ה ואומר וכו' שישאל בשם וכו' פי' בפרטות אלא על סתם התקנות ודבועז בכלל:

הרע"ב הפרו תורתך במאי דכתיבנא לעיל יש לפרש דפסוק זה מרישיה לסיפה מדריש לענין בועז וה"פ כשהוא עת לעשות לה' כגון לשאול בשלום חבירו שהוא רצונו של מקום כדכתב הר"ב אז הפרו תורתיך חכמי ישראל הסכימו שיהיה באופן הנראה אסור דהיינו בהזכרת ש"ש אע"ג דנראה מזלזל בכבודו של מקום ור' נתן בא ליתן טעם לחזרת התקנה אתר שנתבטלה ואמר כשהפרו תורתך דהיינו שיש מינים אז עת לעשות לה'. לפי' הרמב"ם ל"ג בגי' קצת המשניות הפרו תורתך משום עת לעשות לה'.