קול הרמ"ז זרעים י

פ"א מ''א פתיחה כתב הרמב"ם וכו' טעם זה נכון להקדמת פאה פתיחה לחברותיה אבל לא לסמיכתה אחר ברכות ונ"ל דלא קשיא דעיקר סדר זה זרעים איקרי א"נ אחר שדבר במה שאדם נותן ליוצרו בהנאותיו מן העולם התחיל במתנות שצוה לתת לזולתם ובהכי ניחא דהא כלאים קדים דהוא בזריעה אלא דאין בו מתנה ואין להקשות דבכורים קדימי דאין גמר הנתינה אלא לאחר זמן:

והראיון אמרי' בפ"ק דחגיגה דף ז' מאי והראיון פירש"י ולא תנא והראיה דלהוי משמע דמי עולה (פי' עולת ראייה) ואמר ר"י ראיית פנים בעזרה והיינו פי' א' דפי' הר"ב וק"ל דא"כ לא הוי דומיא דשארא דתנן במתני' דלכולהו לית שיעור מדאורייתא ואית מדרבנן דאף הבכורים אית להו א' מס' כדכתב הרמב"ם ז"ל דמש"ה מייתי הר"ב פי' הב' משום דהראיון כולל לכל בין לראיית פנים בעזרה בין לעולת ראייה משא"כ ראייה דאיהו דווקא על הקרבן והאי הוי ג"ח דבגופו לית ליה שיעור מדרבנן אבל לצד ג"ח בממון ישנו:

הרע"ב ד"ה וג"ח דבגופו וכו' פי' דבכל דהו שקיימ' יצא לאפוקי בממונא דחייב בחומש וכן נמי בתלמוד תורה בכל שהוא יצא וכדקי"ל קרא ק"ש ערבית ושחרית קיים לא ימוש ספר התורה וגו' ובהכי אין להם שעור דמתניתין שוה בכל הנשנה בה:

תי"ט ד"ה אלו דברים וכו' כגון עפר סוטה וכו' דאין לומר תנא ושייר דהא תנן אלו דברים ואפי' לפי' התוס' באלו נערות מ"מ תנא ושייר תירוצא דחוק היא עיין בכללי הגמ' למהררי"ק ז"ל:

ע"ש מפני המחלוקת וכו' בפי' התו' שהביא התי"ט לקמן בפ"ק דחגיגה דף ו' מפני המחלוקת דיש ג' חילוקים. עין טובה ורעה ובינונית א"נ מפני המחלוקת דפ' ד' דתרומות המרבה בתרומה ר"א אומר וכו' ע"ש ולפי' הא' מחלוקת לשון חלוק כדאמרינן פ"ק דמציעא מחלוקת כששניהם אחוזים בתורף שר"ל חלוקה ולפי' הב' כמשמעו:

ע"ש בפ' ד' דתרומות וכו' חוזר והוסיף חייב במעשרות:

ע"ש ומיהו קשיא וכו' ומז"לן דלא קשיא חדא דר"א סבר בפ"ד דתרומות דהמרבה בתרומה יותר על יו"ד דהוי חולין טבולין וכיון דר"א סבר ליה הכי מש"ה לא תני תרומה במתניתין דתנא לא תני אלא מילי פסוקי לכ"ע דדפרי' התוס' ולר"ט ולר"ע דצריך שיור שיריים ואם הוסיפה גם בתרומה הויא עבירה וא"כ משכחתא תוספת בעבירה משא"כ בשאר הנשנין ולפ"ז מה שכתב הר"ש בפי' הב' במפני המחלוקת ר"ל ועי"ל פי' ב' שיהא אותו שאמרנו דה"מ לשנוי (נכון) והיינו דפאה מותר בכל תוספת משא"כ בתרומה דתו' כל הכרי אסור:

ד''ה שאדם כו' מנהג הטוב וכו' פי' דהיינו טוב לשמים ולבריות:

ד"ה כבוד וכו' למען וכו' ומש"ה נקטינהו תנא בהאי סדרא דפשיט בקרא קדים בכבוד או"א בהדיא כתיב ביה יאריכון ויטב ובג"ח נמי קרא כתיב ובהבאת שלום היא אסמכתא ות"ת נקט בסיפא דשקול כנגד כולם:

ב אין פוחתין הא דלא מחלקינן הפאה לג' עניינים כתרומה משום דלשעור דתרומה אית רמז בקרא ועיי' פ"ד דתרומות והיינו דקתני ואעפ"י שאמרו שאין לפאה שיעור דמשנה יתירה היא אלא נ"ל דהכי פירושו אעפ"י שאמרו אל"ש פי' אפילו ברמז מ"מ הכל וכו' פי' עין יפה יוסיף ובזה נוכל לתרץ עוד דלא תני תרומה לעיל משום דיש לשיעורה רמז בפסוק:

תי"ט ד"ה לפי וכו' שלא יפחות וכו' כן פי' בעל הערוך אבל תמיהת התי"ט אינה תמיהא דקמ"ל דיתן כברכת ה' אשר נתן לו ועוד דאלת"ה ליתני אין פוחתין לפאה מס' ודיו דשפיר הוה משמע בין בשדה גדולה ובין בקטנה:

ד"ה ולפי רוב וכו' העתיק וכו' גם הערוך ל"ג רוב ולגרסת ענבה פי' פירוש ב' וז"ל פ"א קשירת הדבר הפרוד בלש"ק קרי עניבה:

ג הרע"ב ד"ה מתחלת וכו' שדך לקצור וכו' ושם פאה מיקרא אחר קצירת כל השדה:

תי"ט ד"ה אם וכו' וק' דליתני וכו' מז"לן דאדרבה לא שייכא לשון נתינה בדבר בדבר מועט ויותר צודק שיור:

ע"ש ומבקש להוסיף וכו' לא ידענא אמאי נקט קלח ע"ש שלא נתן וכו' פי' באמצע שהניח מלהשלים עד ס' ועי"ל דנקט שיור לאשמעינן דאפי' שייר בלא כונה אפי' קלח א' מצי למסמכיה לפאה ואי לאו אין כל שבתחלה ובאמצע אלא הפקר:

תי"ט ד"ה ומכניסו וכו' טעמא במכניסו וכו' מז"לן דמתניתן אשמועי' אגב אורחא טעמא דמילתא דהיינו משום שאינו מתקיים:

ד"ה בכלל וכו' דהא ודאי וכו' דבריו נר' יותר תמוהים דאי ודאי נשלמו כל התנאים אמאי כתיב בארצכם לאתויי קטנית וי"ל דאיצטריך דלא תי' דווקא ז' מיני דגן לחייבו בפיאה:

ע"ש ובכף נחת כו' נראה דקלסיה התי"ט להאי פירוש' ולא נהירא חדא דאי באילנות יש הרבה וכן כתב (הרמב"ם) כל הדומה לקציר ואי בירקות פשיט' דליכא אלא תבואה וקטני' שהרי הירק נתמעט:

ע"ש כי אם בתבואה וכו' ומז"לן דתנא רמיז להא דירוש' דלעיל קטנית מנין וכו' דק' דכיון דנפקא מארצכם דלמא אף ירקות אלא דבעינן דומיא דתבואה דנפקא מבקוצרכ' ולכן הדרי תניי' תבוא' וקטנית לרמז דשקולים הם בקרא ולפ"ז פי' דמתני' לע"ד והתבוא' והקטני' בכלל הזה כלו' נכנסי' בכלל הזה ואשמועינן הקטני' כדפי' א"נ אשמועינן דאפילו שדה המנומר חייב שנלקט בזמנים שונים מ"מ סתמייהו דתבואה וקטנית להלקט כא' לאפוקי תאנה:

ד ד"ה בכלל וכו' כשישלמו וכו' לא ידעתי מה תיקן בזה דפשוט דצריך להיות בהם כל הה' תנאים וכי משום דאתי מדרשא תיסק אדעתין דחמי' מן השאר ומאי קמ"לן התנא:

הרע"ב ורמב"ם פי' שהוא וכו' ומ"ה לא הביאו בחבורו בפ"ב ממ"ע וק"ל אמאי תנייה בהדיה אילנות אם לא שנאמר לפי שהוא כאילן קטן כאשר שמעתי:

ו הרע"ב ובא הלוי וכו' עיקר פסוק זה נדרש בספרי לפטור לקט שכחה ופאה מן המעשרות ומ"ה נקט ליה הר"ב גבי הפקר לרבותא דבפאה יד העני ובע"ה שוים בהכרח דצריך ליתן לו הפאה אבל הפקר מצי למהדר ולמזכי לנפשיה ולא הוו שוין וקמ"ל דאפ"ה פטור הואיל ויש כח שוה לכל לזכות בו ובהכי אצטריך לאשמועי' האי בבא ובבא דבהמה אשמועי' דאכילת הבהמה לאו איקרי אכילת קבע ואפי' טובא ומ"ה תני בהמה חיה ועוף שר"ל אפילו לשלשתן יחד תי"ט ד"ה נותן וכו' נ"ל דסמוך וכו' כ"ש הוא דפאה צריך להפריש אע"ג דרחמנא זכינהו לענים וכ"ש היכא דאיהו המזכה בהפקרו ומש"ה קאמר ליה הר"ב בפאה וק"ו בהפקר:

פ"ב מ"א לשחת מפסיק. חזר ואמר מפסיק להפסיק בין דר"מ לת"ק וחכ"א וכו' ק"ל דחכמים היינו ת"ק כדמקשים בכל דוכתא ונ"ל דקוצר לשחת לבהמה א"ב דלת"ק שחת לבהמה לא הויא תחילת קצירה והאי תנא איהו ת"ק דתוספת' דמביא התי"ט בסמוך דחשיב נמי קוצר לשחת ור"מ סבר כל דלשחת אפילו שחת לאדם דהיינו לקליות נמי לא הויא קצירה והכי אמרינן במנחות ע"א וחכמים סברי אפילו לבהמה נמי הויא קצירה אא"כ חרש דבהכי גלי דעתי' דלא נחית לקציר:

הרע"ב ד"ה שביל הרבים כו' זוטר טובא וכו' והראב"ד כתב בהשגות פ"ג אפילו יש לו ד"א אלא שהשביל הוא דרך שבין שדות וכרמים ואינו דרך עוברי דרכים ולא הבנתי דכ"ש שמפסיק ואי השיג ע"פ שם שביל אישתמיט למרן בבבא בתרא מ"ד דף ק' דשם נר' כפי' הרמב"ם ע"ש אבל אין להקשות להראב"ד דמ"ש דרך יחיד משביל יחיד דדרך הוא שהולך בו למקום אחד ושביל דווקא לכרם אחר:

תי"ט ד"ה ואלו מפסיקי' וכו' גרסי' בוי"ו וה"פ בהפסקה זו מהנייא דלא תקדש אותה פאה להפטר מן המעשר כדכתב הר"ש ובהכי נסמכה שפי' למאי דסליק:

ד''ה והשלולית וכו' פי' משום דנחל מושך והולך ושלולית (הוא) אמת ההמים ואמרי' בב"ק ס"א מאי שלולית אמר ר"י אמר שמואל מקום שמי גשמים שוללים שם (פי' רש"י שמתקבצין) רב ביבי אמר ר"י אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה ופירש"י שמשקים אותם ממנו והן עושים פירות ותו' פי' כשגדלה האמה מתמלא' מים בורות שיחין ומערות שמשקים בהם השדות אבל בירוש' אמר דשלולית מושך ונחל אינו מושך:

ד"ה ושביל הרבים וכו' אבל ראיתי וכו' והכי סדרינהו הרמב"ם בפ"ג דמ"ע והתוס' במנחות ע"א הכריחו גי' זו מדמקשים בה בירוש' מה צריכה לומר ואי גרסי' שביל הרבים ושביל היחיד לא מקשי מידי דלא זו אף זו קתני אלא ודאי דשביל היחיד ושביל הרבים קתני והשתא פריך שפיר ומשני להוציא הקבוע בימות החמה ולא בימות הגשמים ע"כ ובזה א"ש דתני הקבוע בלשון יחיד משום דעיקר החדוש הוא בשביל הרבים דשל יחיד אי לא קביע תדיר פשיטא דאינו מפסיק וקמ"ל דשביל הרבים אעפ"י דאיהו גדול לא מפסיק אי לא קביע ולפ"ז מוכרח לגרוס שביל היחיד ושביל הרבים:

ד"ה הקטע וכו' דלא קבוע וכו' והרמב"ם הצריך באופן אחר ע"ש:

ד"ה והבור וכו' שממה וכו' אין דרך אדמה שממה להיות חרושה:

ב הרע"ב ד"ה הוא נותן וכו' בכלי שתופרין בו וכו' שהוא המעדר אבל הרמב"ם כתב שהוא שם המקום הקשה שצריך לעדר אותו בידים (אעפ"י) שיש מפרשים שהוא מקום קשה בין שתי שדות אבל הוא מפרשו שאינו מקום מישור אלא הר וגבעה ונר' שהי"מ סברי שאם היה אותו המקום קשה