קול הרמ"ז זרעים ח

בד"ה עד שיטיל כו' חסורי מחסרא וכו' דכמה מיא רמי ואזיל אי קאי אמקוה דרישא גמרא אבל בגמרא לא אמרי' ח"מ אלא ה"ק וא"כ לאו חסרון ממש הוא דה"ק ר"ל שיש אותו גי' בכח דברי המשנה ובלי תוספת דברים ונ"ל דלא מחסרינן לה משום דגם בלי הוספה יש לה הבנה דודאי מים הרעים אי יטיל לתוכן מים לפי השעור הצריך לפי חשבון הנזכר במי רגלים ודאי דמותר להתכסות בהם ולקרות אלא דלא א"ש בענינא דמתני' דמיירי בוותיק דבעי לגמור עם הנץ החמה ובודאי דלית ליה זמנא לבטל מים הרעים ומש"ה אמרינן בגמרא כמה מיא רמי ואזיל פי' אין לו זמן לכך וקאמר דבהאי עניינא לא מיירי בהטלת מים למקוה אלא דיליף לן למי רגלים אם יארע לו א"נ נוכל לומר דמים הרעים כולל גם מ"ר וא"כ הטלת המים קאי אפרטי א' הנכלל בכללות שם מים הרעים:

בד"ה שלא הטיל וכו' וגם מצי קאי אמים הרעים וכ"כ הטור וב"י סי' פ"ו אלא דהר"ב אזיל לשיטתיה דחסרה מתני' חסרון ממש:

ו זב וכו' אשמועי' דאע"ג דאית ליה טומאה אחרת דלא מטהר בטבילתו מ"מ אסור בק"ש משום קרי ונדה שפלטה דמסתמא טבלה בזמן התשמיש מ"מ תחזור ותטבול בפליטתה ומשמשת שראתה נדה. דל"ת דהואיל ובאה לה טומאה חמורה בסוף תפקיע לקלה הכי מוכח בירושלמי ור"י פוטר וכו' כיון שאין הטבילה מטהרתה לגמרי הר"י:

תי"ט ד"ה והמשמשת וכו' ולא אצטריך למתני וכו' פי' משום דהמשמשת דראתה נדה ילפינן מגמרא בעל קרי שראה זיבה ובבעל קרי שטבל ולא הטיל מום שאמרו פ"ח דמקואות שהוא טמא הכא נראה טהור משום דהתם לענין טומאה דאורייתא מחמירי' מספק:

פרק ד משנה א השחר תני דשחרית ברישא דלמ"ד אבות תקנום דאברהם קדמה ולמ"ד כנגד תמידין אין הקרבן בלילה ותפלת ערבית כנגד הקטר איברים דהוו שיורי דיומא:

תפלת השחר וכו' משיעלה ברק השחר הרא"ש ומש"ה לא תני תפלת הבקר שהרי שחר לא מקרי אלא הנץ החמה ותינח בק"ש דתני לישנא דשחר משום דתנן וגו' עד הנץ בחמה והכא תנן עד חצות:

של מוספין וכו' אע"ג דמוספין קדמי למנחה נקטינהו בסיפא משום דלא תדירי תו' ולמ"ד אבות תקנום א"ש כנגד מוסף לא תקנו ומשום דקתני כל היום דמשמע אפילו משחרית כדכתבו התוס' לכך תני ושל מוספין בלשון רבים דמסתמא כשהיו מוספין הרבה כגון יו"ט ושבת היו מקדימין יותר:

תי"ט ד"ה תפלת וכו' ועי"ל דשעת וכו' כן איתא במדרש ילקוט מלכים רמז רט"ו:

ע"ש ומצאתי בפי' החומש וכו' ומזל"ן משום דאחר קרבן בין הערבים אין מקריבים קרבן אחר כדקי"ל עליה השלם וכו' ואז היו מסלקים ידם מעשות מנחת עולת הערבים משא"כ בשל שחר דהוו מקריבים כל קרבנות היחיד אחריה אבל בין הערבים שסיומם במנחה היו ממתינים אנשי משמר עד הסתיימה ולכן נקרא בשם מנחה דהוו סלקי מינה מתפלליה יחד ולמ"ד תפלות אבות תקנום מ"כ בספר שני לוחות הברית דף רפ"א שמצא טעם נכון והיינו שאמר יצחק ביום עקדתו מה זה יש כאן עולה ואין כאן מנחת סלת עמד ותיקן תפלה שתהיה במקום המנחה וע"כ נקראת בשם מנחה:

ה רבי יהודה אומר וכו' וכן העידו התו' כו' פי' משום דבשאר בבי קי"ל כוותיה ומש"ה לא שנאו רבי ובהכי לא ליקשי לן שהרי בכל הש"ס שנה ר' גם דברי מי שאין הלכה כמותו ולעד"ן שיש לגרסה משום דאף לדידן זמן ז' שעות למצוה והמאחר נקרא פושע:

ב מה מקום וכו' שמעתי אומרים ששאלת מה מקום משום דקי"ל דהנכנס להתפלל יכנס שעור ב' פתחים ור' נחוניא היה מתפלל אותה תפלה בכניסתו לכן שאלוהו מה מקום ובזה אני מוסיף לדייק דלא אמרו לו מ"מ לתפלות אלו שהרי ב' תפלות היו בכניסה וביציאה אלא לא היה קשה להם מן התפלה השניה שמי שיוצא מבה"כ מותר לו להתפלל תחנונים ובמה שאמרנו נוכל לתת שייכות למה שמזכיר התנא ענין תפלת ר' נחוניא בכאן ידותר היה נראה (לשטתו) בפ"ט אלא דלגבי הרואים תנייה שחשבו שהיתה תפלה ממש וסברי דהיה מתפלל מעין י"ח:

רבן גמליאל אי רבן גמליאל אתא לאפלוגי אר"י לחוד הוה ליה לתנא לאקדומי ר"י לר"ג כדאקדמיה בפ"ט דזבחים אלא נרא' דר"ג אשמועינן דאסור להתפלל תפלה אחרת וכמו שהיה בימי קדם ואמרו בירושלמי דאחיתופל היה מתפלל בכל יום ג' תפלות חדשות:

ר''ע וכו' מדר"ע נשמע טעמא דר"י דמשמע דלא היתה שגורה בפי הכל. תי"ט ד"ה אם שגורה ומזל''ן שהוא מל' שגר אלפיך שר"ל ענין שלוח בספ"ב דב"ב מלא שגר היונה ופי' הר"ב מרוצת היונה ועיי' בס' שרשים שרש שגר:

ד תחנונים פי' לא תמצא חן לפני המקום ומלת תחנונים הוא כמ"ד רוח חן ותחנונים א"נ שבכל רגע אנו צריכים להש"י וחייבים אנו להתחנן לפניו ולכן העושה תפלה קבע מורה כאילו אין צריך לבקש דרך תחנונים כעני מבקש:

העיבור בגמ' יש פי' אחר וז"ל אפי' בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה יהיו צרכיהם לפניך:

ו בספינה וכו' ל"מ ספינה שהיא קטנה ועל המים אלא אפי' בקרון שהוא ביבשה ואפי' באסדא דסתמא גדולה אבל טרוד בתנועת העצים הקשורים יחד:

ז בחבר עיר וכו' הערוך פי' בפירוש אחר גדול העיר אשר יועדו אליו כל הזקנים ולפ"ז צריך לגרוס החבר הח' בשו"א פת"ח והב' בפת"ח מפני שהוא סמוך והוא ע"מ זקן א"נ הב' בציר"י:

פרק ה משנה א מתוך וכו' פי' לא מכובד ראש לגמרי דזה עצבות כדאמ' בה' ט"ב שמשיב שלום בכובד ראש הכתוב אומר עבדו את ה' בשמחה אלא בדרך האמצעי והיינו מתוך ואז יקיים וגילו ברעדה פי' יגיל שזכה להתפלל לפני ממ"ה וירעד מגדולתו ית':

ת"יט ד"ה שעה וכו' הגמ' וכו' דאמרי' מאחר ששוהין שעה קודם תפלה ושעה אחריה תורתן מתי נעשית משמע דשעה דווקא ותנא דידן לא מיירי בשעה אחרת אלא בראשונה הצריכה לכוונה דבהא מיירי:

ב התי"ט ד"ה גבורת וכו' ובהא ניחא דלא תני נמי גבי ושואלין בגבורת גשמים נלע"ד א"נ משום דגבור' סמוכה לנותן מטר והוי למאי דסליק מיניה:

ג הרע"ב בד"ה על קן וכו' על הבנים וכו' בגמרא איתא טעמים אחרים משום דמטיל קנאה במ"ב והא דלא הזכירו הר"ב נראה משום דהתם מייתי עובדא דההוא דנחית לפני התיבה ואמר אתה חסת על קן צפור משמע דהיינו טעמא עיקרי דמתני':

ח הרע"ב בד"ה שהוא מטורף וכו' מטורפת ומתניתין דתני שהוא בלשון זכר דקאי על כללות הענין וה"ק שדבר אותה התפלה או ענין אותה תפלה מקובל:

תי"ט ד"ה ואם וכו' אך עתה שבתי וכו' לאו תשובה שלימה היא דמה שאין אנו למדים מהמדרש היינו שיש בגמרא היפך למדרש אבל כשאין בשום מקום בגמרא גילוי למה לא נלמוד מן המדרש והרי ר"ת פסק שאין לאכול בין מנחה למעריב בשבת מטעם הנז' במדרש עיין בסוף פסחים ק"ה ד"ה וה"מ וכמה דינים למדו הפוסקים ממדרש הזוהר:

פ"ו מ"א כיצד אף על גב דתני לן תנא במתניתין ברכות האכילה ושתיה וראייה ושמיעה ולא תני ברכת הריח מ"מ ודאי דאף היא מתקנת קדמונים כשאר הברכות דסברא הוא שלא יהנה אדם מהעה"ז בלא ברכה אלא לא קתני אלא מה דאית ביה רבותא כגון ברכת האילן חוץ מן היין ודארץ חוץ מן הפת וכן מה דאית ביה פלוגתא כגון דירקות לכך תני דלא ידיע כולי האי כגון דראייה אבל בברכות הריח דמי במאי דתנן והוא אומר על המוגמר ומן הסתם ידוע שעל של העץ יברך עצי בשמים וכן כיוצא בזה מעין ברכותיו:

האילן וכו' התחיל בשל אילן מפני שחשובה משל האדמה שע"כ קי"ל דבפ"הע קודמת לבפ"הא א"נ משום דבזה ליכא פלוגתא:

המוציא וכו' בברייתא פליגי ר"נ ורבנן רנ"א מוציא ורבנן אמרו המוציא ואמרי' בגמרא המוצא ר"ע לא פליגי דאפיק משמע כי פליגי בהמוציא ואף על גב דאורחיה דתנא דבפלוגתא לא מיירי תני המוציא לאשמועינן הלכתא וטעמא דרבנן דלא מודו לר"נ אע"ג דמוציא נמי (דאפיק) משמע איתא בירוש' דטעם שלא לערב מ' דהעולם עם מ' (דמוציא) ומה שאומרים לחם מן לישנא דקרא נקט תוס' עיין בשו"ת מהר"ם מינצי סימן ע"ז:

ועל הירקות הכא לא דייקינן דליתני ירק כדדייקינן בפ' קמא דר"ה מ"א משום דהתם דתני לנטיעה הו"ל למימר (ולירק) אבל הכא דקדם פירות הארץ (ופירות) האילן א"ש דתני ירקות וניחא נמי למה שאמרו שם תוס' דאמאי לא דייקינן גבי שמיטין ויובלות דשאני התם דהתחיל בלשון רבים לשנים דהיינו (ללמד כשהגיע) אחד בתשרי כבר הם ב' שנים למלך ואגב שנים תני שמיטין ויובלות:

ג על החומץ וכו' מזל"ן דלא ערבינהו משום דג' קמאי הוי טעמא אע"ג דהם מין קללה וגם ג' בתראי הו"א דמקרו גדולו מן הארץ כיון שמתהוים מכח האכילה ואל תתמה דאפילו בהמה מקרי גדולו מן הארץ בפ"ק דסוכה ע"ש תוספת ובהכי ניחא האי גיר' לאפוקי ממאן דל"ג:

ד הרע"ב ד"ה מברך וכו' והלכה כחכמים וכו' הרבה מחלוקות יש בזה ועיין בא"ח בסי' רי"א:

ה הרע"ב שרגילים לקבוע וכו' ובהכי דייק אומרו שלפני המזון ולא תני