קול הרמ"ז זרעים ז

דמלכות שמים הוא ה' אחד דוקא אלא טעמא דפ' ציצית אית בה עול מצות בכלל וזכרתם את כל מצות ופרט עיקרי תורה כדאמרי' בגמ' דף י"ב דאית בה ה' דברים וא"כ היה בדין שתקדים וכ"ש שקדמה בתורה:

ע"ש ד"ה אלא ביום ל' הר"ב דאית ביה וכו' מז"לן דאפי' למ"ד מזכירין י"מ בלילות ושייכא נמי פ' ויאמר ללילה מ"מ והיה לית ביה שום שייכות ליום יותר מללילה משא"כ בויאמר דאית ביה מה שלא נוהג אלא ביום וא"נ עיקר פ' ויאמר לא נכתבה בתורה אלא לציצית וא"נ מצות ת"ת דכתיבא בוהיה גדולה מכולן:

ג הקורא וכו' הא דקתני בתרי בבי הקורא ובתרי אחריני תני קרא משום דכל חדא מינייהו שייכא ארישא דידיה דלא תימא דכי היכי דפליגי בשמיעת האוזן ה"נ פליגי בדקדוק האותיות דכיון דלא דקדק הו"ל כלא השמיע וה"וא דגם בזה פליגי כדברישא לכך אמר הקורא ולא השמיע לת"ק דר"י דמסתמא הוא ר' יהודה יצא אבל קרא ולא דקדק לא יצא וה"נ תאמר ברבי יוסי וכה"ג בסיפא אע"פ שהקורא למפרע לא יצא מ"מ אם טעה לא תימא דיחזור לראש לקרות הכל כסדר:

הקורא למפרע ל' הכתוב הוא כמ"ש לא אפרע ולא אחוס יחזקאל סימן כ"ד וכ"כ השרשי':

ד לעשות כן בתפלה בגמרא אמר דבראש הזית קורין משום דמרובה הוא בעלין ובענפין ובהכי רישא א"ש ל"מ דאומנין קורין בראש האילן דמסתמא יש בו ענפין אלא בראש הנדבך שהוא שורה של אבנים ולא קפדינן אטרדייהו:

ה אם לא עשה מעשה הא אם לא היה ראוי למעשה כגון שהיה הוא חולה או היא נדה חייב:

מעשה וכו' להרא"ש דפסיק לקמן הלכה כרשב"ג צריך לפרש האי מעשה כמ"ש התוס' והזכירו התי"ט ומאי דתנן פטור ר"ל ואינו רשאי לקרות אם אינו אדם גדול כר"ג ולהרי"ף והרמב"ם דפסקו כת"ק דרשב"ג האי פטור פי' אינו חייב אבל רשאי ומייתי מעשה דר"ג לאפוקי סברת תלמידיו שחשבו פטור ואינו רשאי:

איני שומע לכם שאני ניכר לכם במעשי ולא תחשבוהו ליוהרא:

שעה אחת מלקרות בזמנה דסד"א לבעול ולבתר לקרי:

תי"ט ד"ה בלילה עד יש לומר דלומר בלילות וכו' אנן קי"ל דבין בלילה בין ביום פטור אבל קתני בלילה משום דרשב"ג לא פליג אלא בלילה הא' דמיחזי כיהורא דכ"ע ידעי דלא עבד מעשה:

ע"ש ד"ה מעשה וכו' דבריהן צריכים ביאור דמ"ש האי דהכא מההוא דפ"ב דסוכה משנה ה' מעשה והביאו וכו' ואמרי' בגמרא מעשה לסתור ומשני חסורי מחסרא וה"ק אם להחמיר על עצמו מחמיר וא"כ ה"נ נימא בהך דהכא ונרא' דשאני הכא דמדיוק טעמיה דת"ק שמעינן לה דטעמא מאי קאמר דפטור משום דטריד הא אי לא הוה טריד מותר והיינו הא דמעשה בר"ג:

ו רחץ בלילה וכו' לילה דוקא דיום א' דאורייתא אבל אינו תופס לילה אלא מדרבנן ובמקום אסטניס לא גזרו:

ז וכשמת וכו' לא הקדים הפועל למקרה כמ"ש במשנה הקודמת משום דאין קבלת תנחומין אלא אחר המיתה לכך תני וכשמת טבי קבל עליו:

כשר היה כיון לב' דברים הא' דאע"ג דטעמא דאין מקבלין תנחומין על העבדים הוא משום דלא ליתי לאסוקי ליוחסין וכדכתבו התו' בגמ' מ"מ כבוד תורה עדיפא דה"ק ר"ג שהיה ראוי טבי להסמך והב' דאמרי' בירושלמי פ' הישן דבחייו היה מניח תפילין ולא מיחו בידו חכמים ובזה יש טעם למה דלא ניחוש לעבדים אחרים דכבר זה היה מובדל בכשרותו ולא תיפוק חורבה ומש"ה תני כשר היה שהיא מלה כוללת לת"ח וחסיד והרואה אותו מקבל תנחומין ידע שמפני תורתו וכשרותו קבלם:

תי"ט ד"ה אסטניס וכו' והערוך פי' מי שאינו יכול לראות דבר מאוס והוסיף מוסיף ערוך שבל' יוני הוא איש חלש ומזגו רע וגריס אסתניס בתי"ו וזה פי' כולל יפה לכל מקום שנא' בו אסתניס כגון כל ימי עני רעים זה אסתניס ובפסחים רב ששת אסתניס הוה ואי אכיל בצפרא מידי לאורתא לא מהני ליה מיכלא ובמקומות הרבה לא יכון ל' קר ומצונן אלא דהר"ב פי' הכי הכא משום שאיש הקר הוא בכלל כללות אסתניס ולא כמ"ש התי"ט שפי' מל' צנה בעצם ורש"י פי' בגמרא מעונג ומפונק מאוד והוא כפירוש הערוך ועיין מ"ש פרק ו' דפאה:

פרק ג משנה א רש"י גריס מי שמתו אחר תפלת השחר אבל נרא' לר"י שהוא אחר היה קורא דאיירי בסיפיה מק"ש וכאן מתחיל נמי מפטור ק"ש ובירוש' גריס כמו כן תוס' אבל ברש"י שבידינו נראה דנמי גריס כן שכתב בריש פרקין וז"ל מי שמתו וכו' פטור מלקרות ק"ש לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו והוא דומיא דחתן דפטור משום טרדא דמצוה ע"כ ובהא א"ש שלא הקדים פטור דנשים ועבדים מק"ש שהם פטורים תמיד והעוסקים עם המת פטורים לשעה אלא משום דדמו לחתן לכך אקדמינהו:

מי שמתו מוטל לפניו פטור וכו' בירושלמי מפרש טעמא א"ר בון למען תזכור כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים תוס':

וחלופי חלופיהם אף על פי שיש שהות לאחרונים לקרוא בעוד שנושאין הכת הב' הר"י:

הרע"ב מי שמתו מוטל לפניו מוטל עליו לקברו וכו' ואפילו אינו לפניו ולכך תני פטור דאי דוקא לפניו אסור בק"ש וכו' משום לועג לרש ותנן מי שמתו ולא מי שמת לו מת דהוה משמע אפי' אינו מן הקרובים המחייבים אבלות ומלת לפניו ר"ל אפי' לפני עיניו דמיונו דהכי מוכח מן הגמ' דמייתי ראי' מקרא דויקם אברם מעל פני מתו וידבר וגו' דודאי יצא לחוץ ואפ"ה נאמר ואקברה את מתי מלפני:

ד"ה אלו ואלו פטורין וכו' הר"י כתב מפני שצריך לעמוד משא"כ בק"ש וגם טעם זה אתי אליבא דהרמב"ם:

ע"ש כמו ק"ש דשל צורך בהם פטורים בלבד:

ע"ש וא"ד מפני שצריכה וכו' היינו להרמב"ם דסבר דתפלה דאורייתא וכ"כ הוא מפני טרדת הלב:

ד"ה מק"ש וכו' במכל שכן וכו' היינו אליבייהו דסברי דתפלה מדרבנן אבל להרמב"ם פשיטא דגרסי' לה ובלאו הכי י"ל דגרס לה שפיר משום סיפא דאלו ואלו פטורים מה"ת ועוד צ"ל דאיצטריך למיתני לאשמועינן דאעפ"י דזמנה ארוך א"נ דאית לה תשלומין למנחה קמ"ל דפטורין לגמרי וכ"כ הרא"ש ופליג על מהר"ם ואפילו לדברי מהר"ם א"ש דמודי הוא ודאי דאין לה תשלומין אח עבר זמנה וכ"פ בש"ע י"ד סי' שמ"א:

ד"ה ומן התפילין פירשתיו וכו' עיין מ"ש שם:

ג בברכת המזון אית דגרסי בגמ' כיון דכתוב בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע כמ"ע שהזמן גרמא דמי קמ"ל תוס':

הרע"ב וחייבין בתפלה וכו' סד"א כיון דכתיב ערב ובקר וצהרים כמ"ע דמיא קמ"ל דרחמי היא ה"ג בגמרא ואע"ג דרש"י לא גריס התוס' מיישבין אותה וכ"ש דלהרמב"ם גרס לה ובלאו הכי לא ידעתי (לרש"י) אמאי תני לה תנא דמהי תיתי לפטור את הנשים אם לא דאיכא איזה ס"ד והר"י כתב דכיון דאמרי' הלואי יתפלל אדם כל היום כולו כלא גרמא דמי:

ד"ה בבה"מ וכו' משום דכתיב על הארץ וכו' כפ"ה והתוס' הקשו עליו והעלו דטעמא משום דאמרי' בבה"מ ברית ותורה ונשי ליתנהו בהו ועיין מ"ש פ"ק דבכורים מ' ד':

תי"ט ד"ה ועבדים וכו' דוקא עבד גמור אבל מי שחציו עבד וחב"ח חייב דלא קאי עליה ג"ש דלה לה מדאיצטריך לן למילף דפטור מן הראייה מקרא דאל פני האדון יצא זה שיש לו אדון אחר עיין בחגיגה דף ד' בגמ' והשתא דאתאן להכי אימא מילתא במאי דקשיא לי דאמאי פטרינן נשים בק"ש חדא אמאי דס"ד הואיל ואית שם עמ"ש דאימא ה"נ דלחייבו וכדאמרן בדוכתי טובא אימא ה"נ ותו בק"ש מצווה על ק"ה ונשי נמי מחייבי בלאו דלא תחללו ונימא את שישנו בלא תחללו ישגו בואהבת וכדאמרן גבי אכילת מצה ותו דממזוזה אע"ג דהוה ס"ד דליפטרו מהיקשא דת"ת אפ"ה מיחייבי ופרש"י משום דכתיב למען ירבו ימיכם ונשי אטו לא בעי חיי והשתא משום האי טעמא גופה לחייבו בק"ש שהרי למען ירבו קאי אכל מילי דקדמי בההיא פ' וי"ל דבהא מילתא ילפי נשי מעבדי ואינהו פטירי מן הראיה מטעם דאל פני האדון דלא בעא רחמנא דליתי קמיה מאן דאית עליה עול אחר מש"ה נפטרו נמי עבדי מקבלת עמ"ש ונשי ילפי מינייהו מג"ש דלה לה:

ד הרע"ב ד"ה מהרהר כו' כשהגיע זמן המקרא וכו' ואין זה בהיותו בביתו דקי"ל הרהור כדבור דמי אלא דוקא בבה"כ דצבור עסוקים בה והוא לא ישב ובטל והכי אמרינן בגמרא ומש"ה לא תני מהרהר בה דהוה משמע (להרהר) בדקדוק ואינו כן דהרהור קליל סגי:

תי"ט ד"ה מברך לאחריו וכו' והא דלא תני מהרהר (כמו) ברישא חדא משום דר"י לא קאמר אלא מברך ואגביה תני מברך ועוד דמברך משמע גם בלב דהיינו הודאה. ה ואם לאו יתכסה וכו' ל' כסוי מורה שצריך שיהיו מים עכורים דאין לבו רואה בת הערוה וגם רומז למ"ש בירושלמי אם יכול לעכור ברגליו יעכור. הרע"ב אלא יקצר וכו' אפי' למאי דמפרש לקמן פ"ד מעין י"ח הביננו הכא לא יפרש כן משום דלפעמים לא יזכור שום בעל קרי אלא באמצע התפלה לא יוכל לכוין להתחיל במה דשייך לברכה שנזכר בה ואתי לאטרודי ועיי' מש"כ התי"ט לקמן בד"ה ואם לאו: