קול הרמ"ז זרעים ו

לה התם משום שהוא סיום דברי ר"א וראיית התי"ט טובה היא אלא דלא סיימה שפיר דלא הוה ליה למימטי בה מטעמ' דאלימא מתני' מברייתא אלא מטעם עצמי והוא דמברייתא מייתי טור ומרדכי ראיה די"ל דהתם גמר ממש הוא כדי לסמוך גאולה לתפלה והכי משמע לישנא דעם הנץ שר"ל שרגע גמר קריאתה היה כלה עם רגע הנץ החמה אבל במתניתין דקתני עד הנץ משמע טפי לישנא דקריאה ועוד דקדים מאימתי קורין וא"כ וגומרה היינו קריאה סיפא דומיא דרישא. ד"ה שכן וכו' יוצא בדיעבד. והוא הזמן האחרון לקימת האדם אבל בלילה לא נפסוק זמנה ומש"ה זמנה כל הלילה. (הג"ה נ"ל דר"ל קושית הכ"מ והובא במ"א מ"ש דלא דרשי' נמי מבקומך כל זמן שב"א קמים והיינו כל היום ותירצו דבקומך לא משמע אלא אותה שעה שעומדים ממטתם אבל אח"כ נפסק הלשון דקימה דכשהוא עומד נקרא עמידה ולא קימה ומכ"ש כשהוא יוצא או הולך שלא נקרא ובקומך):

ג א"כ למה נאמרו וכו' פי' א"כ דלא בעינן הטייה ועמידה למה נאמר בשכבך ובקומך (לימא) בערב ובבקר (כי היכא דלא תטעה לומר כב"ש) ותירצו בשעה שבני אדם שוכבים כי בערב אין לו שיעור לא לפניו שהרי קודם לילה מיקרי ערב כדקי"ל תוספת יוה"כ מבערב וגם כל הלילה מיקרי ערב וכן בקר דמשמע דמיד בהאיר היום בבוקר אור ומשמע עד ד' שעות כתמיד של שחר ולכן תלה הדבר בשכיבה וקימה שר"ל בכל המשך הזמן הזה לסתם בני אדם וסכנתי בעצמי וכו' פי' שהוא בעצמו הכניס עצמו בסכנה לעשות כדברי ב"ש וכ"נ מפי' הרמב"ם שכתב שמתי נפשי בכפי רשד"ם חלק יורה דעה סי' קצ"ב דף קל"א ובהא א"ש מ"ש לו כדי היית לחוב בעצמך דק' וכי לא יהיה מותר לרוצה להחמיר על עצמו אלא דוקא משום שהיה במקום סכנה הוא דלא עשה כהוגן:

הרע"ב יטו על צדיהם וכו' פי' שלא היה צריך שכיבה ממש ולכן לא אמרו ישכבו כלישנא דקרא וא"ת ואימא ה"נ ליבעי שכיבה ממש דנפקא להו מדלא כתיב שוכב וקם אלא בשכבך משמע כעין שכיבה וז"ש הר"ב דרך שכיבה:

ד בשחר וכו' נראה דשחר הוא קודם שחרית וערב הוא קודם ערבי' ולכן כאן שמדבר בברכות שרובן קודם ק"ש נקט שחר וערב ולעיל נקט ערבית ושחרית דערבית הוא כעין תואר של ערב כי ערב הוא המתארו ולכן קדם וכן שחרית:

אחת ארוכה וכו' ר"ת פי' דהכל קאי אאמת ואמונה ור"ל שרשאי הוא להאריך בה או לקצר ופי' דא' ארוכה וכו' הוא כמה דתנינן א' בתולות וא' בעולות עיין בגמרא:

תי"ט ד"ה בשחר הכא דמיירי בברכות וכו' הקדים דין הברכות למזכירין יציאת מצרים שהוא בגופא דק"ש משום עד שדרשה בן זומא לא היתה נקרית והברכות קדמו לה:

בא"ד כמ"ש שם וכו' מזל"ן דטעמא דסליק מיניה במ"ב לא ניחא דא"כ גם בפסוק כתיב ובקומך האחרון והו"ל למיפתח ביה:

ר"ת הרבה להקשות על פי רש"י שפי' ארוכה אמת ואמונה וקצרה השכיבנו ומקום שאמרו להאריך היינו אמת ואמונה ושאמר לקצר השכיבנו ובכל קושיותיו הקשה קושיא א' הביאו הר"ר יונה שלא הי"לל מקום שאמרו להאריך דמשמע דמיירי דומיא דאמרו לחתום אלא הו"לל ארוכה לא יעשנה קצרה דהוה קאי אארוכה וקצרה דקאמר וגם קושיא זו קשיא לפי' הר"ב והרמב"ם אבל י"ל דיהיב טעמא למ"ש ארוכה וקצרה וכ"מ בתו' וז"ל למה אמרו א' ארוכה וא' קצרה מקום שאמרו להאריך א"ר לקצר וכו' אבל מהתם משמע דאין פי' התי"ט מכוון שפי' להאריך לפתוח תניא תלתא בבי להאריך ולפתוח ולחתום ע"ש ולעד"נ לפרש מתני' בדקדוק דאי תלתא בבי ננהו אמאי שייר תנא דידן ההיא דלפתוח ואין לומר דלא איירי בברכות דעלמא דהא בשלא לחתום פרש"י והר"ב דאיירי בברכת הפירות והמצות לכן נלע"ד דבמאי דקאמר א' ארוכה וא' קצרה כייל הפותחות והבלתי פותחות בברוך וקרי ארוכה לפותחות בברוך משום דמתארכת עד החתימ' וכעין ברוך שאמר שמתארכת בכל פסוקי דזמרה ומסיים בישתבח והדר קאמר דאין לשנות ממטבע שטבעו חז"ל דיוצר טבעה ארוך בהזכרת הקדושה ובמעריב לא נזכרה ובמקום שאמרו להאריך ר"ל בהמשך המטבע וע"ד פר"ת בא' ארוכה שר"ל גוף הברכה ומקום שאמרו לחתום היינו כברכת הגשמים דאע"ג דאינה המוכה לחברתה אינה פותחת בברוך אבל חותמות ושלא לחתום היינו ברכת הפירות והמצות וכדפירש''י והר''ב ובהכי פלטנן מקושית ר''ת ודו"ק:

ה בלילות וכו' לא תני בלילה משום דקאי אקרא דכל ימי חייך כי ימי ל' רבים וא"כ כל דגבייהו לרבות לילות :

הרע"ב ד''ה מזכירין וכו' פרשת ציצית וכו' אע"ג דתנא לא תני אלא הזכרת יציאת מצרים ולא קפיד אפרשת ציצית מ"מ בודאי דקודם נצחון דבן זומא היו אומרים אותה ביום ולא בלילה שלא לקיים דברי האומר לילה זמן ציצית אבל אחר שהוכיח בן זומא דחובה בלילה תקנו שלא לחלק בין יום ללילה וליכא למיחש מידי דיאמרו דמשום יציאת מצרים קאמרינן לה ובהא א"ש מ"ש התי"ט לקמן בדיוק מלת מזכירין דר"ל ע"י אחר פי' ע"י פרשת ציצית דסד"א כיון דאיכא למיטעי ולמסבר כמ"ד לילה זמן ציצית לא נקרא פרשת ציצית קמ"ל:

תי"ט ד"ה מזכירין וי"ל וכו' ומז"לן דאי תני זוכרין הו"א זכירה במחשבה להכי תני מזכירין דהיינו בפה שהרי סתם זכירה היא בכח הזכירה וכן זכור את אשר עשה ה' למרים וזכור דעמלק דרשינן זכור בפה היינו מיתורא דלא תשכח והתימא על התי"ט שדייק דיוקא ממלת מתקיע דודאי יוצא לאחרים ולא הזכיר אין מזכירין זכרון מלכות דתנן התם בר"ה במשנה הסמוכה ושם לא כתב כלום ובפ"ק דתענית הארכתי קצת:

ד"ה ולא זכיתי וכו' במ"מ הערוך לא כ"כ אלא אההיא דזכנהו ר"א לרבנן אבל במתניתין פי' מלשון מציאה או זכות ע"ש ונלע"ד דאין פי' הר"ב עולה יפה משום דממ"נ אם ראב"ע ידע דרשת בן זומא מחי אולמיה דב"ז דנצח ואי לא ידעה מאי קא מתמה דלא נצח אלא ר"ל לא מצאתי או לא זכיתי למצוא טעם לדבר וכ"כ הרמב"ם לא זכיתי לדעת וכו':

ע"ש דאע"ג דמשני להו רבנן למז"לן דגם בן זומא סבר דלא תעקר יציאת מצרים שהרי היא מצוה מן התורה ואין נביא רשאי לחדש דבר אלא עיקר טעמיה משום דכל קאי אימי חייך ובעינן דליהוי הא דמי להא ואא"ב דכל אתי ללילות הוי דומיא דימי חייך דתרווייהו מיירי או בזמן שיציאת מצרים עיקר כמו שהוא בזמן הזה ואי לימות המשיח תרווייהו בתורת טפלה אבל לרבנן לא הוי כל דאיירי בטפלה כמו ימי חייך דאיירי בעיקר בעוה"ז ותשובה זו נצחת ודוק ועוד דלימא קרא ימי חייך דמינה נאמר דמרבה ימי המשיח דאלת"ה לימא למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים ולא יותר אבל מדטרח וכתב ימי חייך משמע שפיר ימי המשיח דאטו ימי משיח לאו ימי חיים הם ועוד דהוי דומיא למש"ה ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך דהתם אין חילוק בין זמן זה לשל המשיח:

פרק ב משנה א הרע"ב דיה והגיע זמן ק"ש והא דלא תני הכא אלא זמן המקרא הוא מדוייק דר"ל הגיע זמן של אותו המקרא שהוא קורא דהיינו פ' ק"ש ואי הוי תני והגיע זמן ק"ש וכו' לא היתה נזכרת פ' שמע במתני' והשתא במלת המקרא נזכרת בהדיא ודו"ק:

ע"ש ומשיב ואין צ"ל שמשיב. בגמרא אמרינן דמתני' חסורי מיחסרא וה"ק ואצ"ל שמשיב והר"ב לא כתב דח"מ אבל טעמו משום דמצינו פעמים דבגמרא אומר ח"מ ולא צריכי לזה כמ"ש התוספות במסכת שבת דף ק"ב ד"ה רב אשי אמר חסורי וכ"ש הכא דאורחיה דתנא למתני כמה זימני זו ואצ"ל זו והא דאמרי' בגמרא ח"מ הוא משום דאשכח ברייתא דתניא בה בהדיא ואין צריך לומר שמשיב:

ע"ש שמא יהרגהו וכו' כ"פ הרמב"ם אבל הרא"ש והרשב"א הקשו דפשיטא הוא ולא היה צריך התנא למתנייה דאפי' ספק פיקוח נפש דוחה הכל ופי' אדם נכבד זקן או אדם מכובד ומפני היראה אביו או רבו דכתיב בהו יראה וכן פסק הש"ע סימן ס"ו וכ"ש שר או אלם:

תי"ט ד"ה בפרקים וכו' והשיב בני מה"רר שמואל שי' אגב חורפיה לא דק ואשכח מאי דאמרי' בגמ' ותניא בברייתא דה"ק שואל וכ"ש שמשיב ואי איתא דבמשיב מוסיף לא הוי כ"ש דרבותא קמ"ל לכן נ"ל דאין להקל ברבוי דברים כי מ"ש הפוסקים והביאו הטור בסי' רמ"ב איירי שלא בשעת איסור הדיבור ולקושיי' התי"ט נראה דדוקא בסוף דייק לשנות ומשיב שלום לטעמא פי' דבשלמא בב' בבי קמאי איתא טעמיהון בהו דהיינו מפני חובת ההידור לת"ח ולאבות או מפני פיקוח נפשות להנצל מאותו אלם או שר אבל בשאר בני אדם ליכא אלא משום חשיבותיה דשלום:

ב לאמת ויציב וכו' הא דלא סגי ליה לומר בין ויאמר לאמת הוא לאפוקי טעמא דר"י דסמיך אות' אלהים אמת ות"ק סבר דהתם קאי אמת אל ה' אבל בכאן קאי אל הדבר הזה אמת ויציב ונכון וכו' ואגב ת"ק נקטיה ר"י. אלא כדי שיקבל וכו' ירוש' ל"ג ולמאן דגריס ליה י"ל דה"פ שכל מה שכתיב בפ' א' כתוב בשניה מזוזה ותפלה ות"ת ואין מעלה לשמע אלא שיש בה עול מ"ש ורמוז במלת שמ"ע נוטריקון למפרע עול מלכות שמים עול מלכות שמים דעול מ"ש חמיר מעול מצות דקי"ל בפ' הנחנקין בפל אם יאמר לך נביא עבור על ד"ת שמע לו חוץ מע"ז:

תי"ט ד"ה לאמת ויציב ונ"ל דתנא דנקט אמת ויציב אשגרת לישנא וכו' ומז"לן דנקטיה לאפוקי אמת ואמונה דבפלוגתא לא מיירי ולמ"ד אין אומרים פ' ציצית בלילה ג"כ אין אומרים אמת ואמונה דהכי אמרי' בגמ' לא אמר אני ה' אלהיכם אינו אומר אמת ומשום הכי נמי לא תני בין אמת להשכיבנו. ע"ש ד"ה למה קדמה וכו' עד מעין קבלת עול וכו' לא גמיר לן האי עול דאדרבה אי הוה הכי לא אריך למכפליה כעין מודים מודים ועוד