קול הרמ"ז זרעים לח

דמהנהו קראי דתאכלו את תבואתה יליף לה כדתניא בת"כ וז"ל את תבואתה מלמד שאינה נאכלת אלא תבואה מכאן אמרו מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית וכו' וא"כ צריכים האי טעמא דירוש' ולת"כ:

ד"ה משיגריעו וכו' אך פי' וכו' נראה דאין ב' הפי' סותרים זא"ז אלא דהפי' א' הוא שמפרש משיגרעו מל' גרעין ונ"מ דבכל מיני גרעיני' נוכל להשתמש בל יגרועו ולפי' הב' גרוע הוא שם עצם דוקא לבוסר ודוקא כדמפרש בירוש' דשיגרעו היינו משיזחילו מים מלשון כי יגרע נטפי מים והיינו דוקא בבוסר:

ד"ה מותר לקוצצו וכו' וכ"כ הר"מ בחי' וכו' ובדקל יש עוד וכו' הכי איתא בפ' לא יחפור דף כ"ו ובשילהי החובל משם משמע דדוקא לדקל בעי קבא דאי לת"ה אדאמר התם בין קב לדקל לימריה לסתם אילן וממ"ש התוספות בברכות אינו הוכחה כלל דהתם לאו להכי אתו תוס' אלא ליישב מה שהוקשה להם בדין מתני' דהכא דמאי (איריא) משום שביעית תיפוק ליה משום בל תשחית ותירצו דמתני' איירי בדלא עביד קבא וכו' וסותם שאינו עושה השעור הראוי לעשות אילן מאכל ונקטי הכא משום דמצאו שעור זה בדקל והר"מ דפ"ו דה' (כלאים) פי' ב' השעורים לזית ולדקל בשאר אילנות כתב שעושה דבר מועט שאין לטרוף בהם:

פ"ה מ"א הרע"ב ד"ה בנות שוח וכו' עמ"ש ברפ"ק דדמאי:

תי"ט ד"ה א"ל וכו' ולא נתפרש הטעם וכו' מעיקרא ס"ד למימר דאפשר דפרסאות אע"ג דחנטו בשביעית לא הגיעו לעונת המעשרות דלא סגי בחנטה בלבד אלא בעי' נמי שיביאו שליש דהיינו עונת המעשרות וכדאמרי' פ"ק דר"ה דף י"ב כל תבואה שהביאה שליש לפני ר"ה אתה נוהג בה מנהג שביעית בשביעית וכ"כ הר"מ פ"ד וא"כ אפשר דבהאי פליגי ר"י ורבנן דמ"ס אינה חנטה גמורה ומ"ס דחנטה גמורה היא אבל דוחק לאפלוגי במציאות אבל נראה שכך היא דרך הפרסאות שלא מביאות שליש בשנה אחת ומש"ה אזלינן בהו בתר שמינית ורבי יהודה סבר דאפילו לא הביאה אזלינן בהו בתר חנטה וכדמקשינן התם בר"ה דלמא לא עייל כלל וכו' פי' אפילו לא יביא שליש ולא ס"ל ההוא תירוצא דתירץ התם מחג האסיף א"נ דריש ביה דרשה אחריתי אבל בנות שוח ודאי דהביאו שליש דאמרינן בירוש' שלעולם יש באילן זה פירות של ג' שנים עיין בש"ר שהזכירו אח"כ מצאתי בתוספתא רי"א הפרסאות וכו' אמרו לו הרי הן אצלך בטבריא ואינן עושים ע"כ והרי נתפרש טעם דת"ק והוא הוא הרמוז במתני' אמרו לו לא אמרו אלא בנות שוח כלומר מפני שאלו עושות בכ"מ משא"כ בפרסאות:

ב תיט ד"ה הלוף וכו' מין ממיני הבצלים כו' וכן אמרו בירושלמי בפרקין:

ג לוף שעברה לא תני לוף שיצא למ"ש לרמוז למאי דמוקמי' בירושלמי דכבר גדול העיקר בששי' וכדכתב התי"ט בסמוך וה"ק לוף שעברה עליו כל השנה הז' שקודם לה כבר היה גדול:

לא יעשה חשבון תני בתוספתא רא"א אם שהה ג' שנים נותן לעניים רביע אם שהה שתי שנים נותן לעניים שליש אם שהה שנה א' נותן לעניים מחצה והיינו חשבון דמתני':

אין לעניים ה"ה דאין לעשירים עליו חשבון אלא משום ר"א נקט הכי ומפני זה לא הזכיר דין משנה זו בחי' משום דהלכה כר"י ואין שום הוראה למעשה שכל העלין של בע"ה:

תי"ט ד"ה לוף וכו' ועקרוהו במארופות וכו' לעד"ן דלא צריכים לכך די"ל למאי דאמרי' דאזלינן בתר לקיטה היינו בירק שלא תיקן אותה כשנגמר אבל לא לירק שמניחין אותו לשדה זמן רב אחר גומרו וז"ל תו' בפ"ק דר"ה דף י"ג אחר גמר פרי אין זה אחר לקיטה דזמנים דנגמר לפני ר"ה ונלקט אחר ר"ה וכל ירק נמי הולכים בו אחר גמר פרי אלא דנקיט בכל דוכתא בתר לקיטה משום דלקיטה תכף לגמר הפרי כו' הרי שהעיקר תלוי בגמר פרי ולא בלקיטה וכיון שכן אין הולכים בעלה הלוף אחר לקיטתן בח' אלא אחר גומרן בשביעית והשתא ניחא מאי דהוה ק"ל דכיון דפלוגתא דהני תנאי היא כהנהו דפ"ט מ"ח וכדכתב הר"ב דר"א כר"י ור"י כרבי יוסי מה צורך למשנה זו שהרי בכלל ההיא דפ"ט היא אלא משום דמהכא ילפינן חילוק דין עלה הלוף לשאר הירק:

ע"ש כדינו וכו' תימא דהא כב"ש:

ע"ש ומשני וכו' והיינו דתנן אם לקטו העניים את עליו לקטו פי' ואין בזה אסור ספיחים ולא ממחינן בידייהו:

ד לוף של ע"ש יש לדייק דאמאי הפסיק התנא במ"ד בין משנה ג' וה' דאיירי למוצאי שביעית ושל זו מע"ש לשביעית ונראה דשפיר נקט לה הכי משום דגם לוף דמ"ג איירי שגדל בששית ונכנס לז' כדהביא התי"ט:

תי"ט ד"ה לוף וכו' דכשעוקר וכו' פשיטא זה ואין צריך לאומרו כי טעם שנוי דמתני' הוא שלא יראה כעובד את הארץ וכ"ש דב"ה לא בעו שנוי ומדכתב הר"ב ולא חיישי דילמא מחזי כעבודה דמוכח דאורחייהו בהכי ואפ"ה לא חיישי שהרי אין זה דרך עבודת קרקע לחפור מעט ולהניח מעט היינו מה שבין כל לוף ולוף ועמ"ש לקמן:

ע"ש כאילו הפסידן וכו' ה"ז לפ"ד לא נהנה ולא חסר דאי הניחו בארץ אסור בהנאתן וא"כ אם יעקרנו אינו חסר כלום ורחמנא לא אסר ההפסד כי אם במה שראוי לאכלה אבל מעיקרא קושיא ליתא דהכא עסיקי' כשקדם לצמוח בששית והכי דייק הר"ב ולא הוסיף צמחים הוסיף דייקא וכבר קדם לעיל דאין איסור ספיחים אלא בהנך בתחלת גידולן בשביעית וא"כ ספיחי לוף זה מותרים בשביעית ויש בהם איסור הפסד:

ד"ה בקרדומות וכו' ואפ"ה הוי וכו' נראה דהיינו דוקא לר"י אבל לא לחכמים דפליגי עליו ואם אינו כן לא ידעתי מה אמרו הש"ר והר"ב ולא חיישינן וכו' והש"ר סתם וכתב ב"ש חיישי לעבודת קרקע וב"ה לא חיישי ואי בשל מתכת הוי שנוי ממש בודאי דחיישי ולפ"ז בהא פליג ר"י ורבנן דר"י סבר דלא התירו אלא ע"י שנוי ורבנן סברי דלא חיישי כלל ב"ה לעבודת הארץ מטעמא דכתיבנא לעיל וא"כ לא שנא לוף משאר ירקות דבכולהו בעינן משיעשה כיוצא בו:

ד"ה ומודים וכו' ועמ"ש וכו' גם אני עניתי בו חלקי שם בכללות וכאן לאומר בפרטיות דנ"מ לדידן דבאלו המקומות או בין הסלעים בצדי השדה לא ניחוש לכל החששות הנזכרות בפרקים הנ"ל דחיישינן שלא יראה כעובד האדמה כגון דאשפתות ולקיטת עצים ואבנים וכיוצא משום דאין דרך לזרוע בסלעים ובצדדים ואי סברא רווחת אם ב"ש המחמירים מקילים ב"ה דתמיד מקילים ה הרע"ב ד''ה רי"א וכו' לא שכיח דאיסור' ותלינן שהיה הטמון כדכתב התי"ט והר"ב קצר בכאן שלא הזכיר אוקימתת הירושלמי. תי"ט ד"ה וחכ"א וכו' וזה ל' הפירוש וכו' פי' הר"ב מדוייק דכתב משירבה בו החדש והוסיף מלת בו משום דק"ל אמאי לא תני כדלקמן פ"ו מ"ד משיעשה כיוצא בו לכן פי' דהכא דייקא משום דאיירי בלוף שמתקיים זמן הרבה במחובר ועליו הולכים עלה וגדל וכנ"ל ולכן כתב משירבה בו החדש ור"ל משרבה ההיתר על האיסור ונתבטל כדכתב לקמן פ"ו מ"ד בפי' הרב:

ו הרע"ב ד"ה דקר וכו' והוא עשוי לחפור וכו' כדתנן פ"ק דביצה יחפור בדקר ויכסה:

תי"ט ד''ה שאין וכו' וא"ת והא אמרינן בהניזקין נ"ד דנחשדו ישראל על הז' וא"כ למה לא אסרו למכור אפילו לסתם בני אדם וי"ל דלא אמרו כן אלא גבי הנוטע בז' דקנסינן ליה לעקור אפי' בדיעבד דעשה כבר מעשה אבל בכאן כל שלא נחשד בהדיא דיינינן ליה לכף זכות ולכן כל שהוא לאיסור ולהיתר מותר אפי' לחשודים:

ד"ה אבל וכו' דקצירה לאו וכו' ויותר פשוט לומר דמתני' קודם שגזרו על הספיחים וכדמשני בירוש' במשנה לעיל לוף שעברה עליו שביעית ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה ויותר ע"כ יש כמה מיני ספיחים מותרים דשדה בור ושדה ניר וכו' וכדכתב הר"מ בפ"ד סי' ד':

תי"ט ד"ה ומוכר לעכו"ם וכו' ל' הר"מ תיקון וכו' זהו תשובת תמיהתו דלא ס"ל כפי' הש"ר והר"ב דאם הביא יותר מכאן שיהיה מותר לישראל להוליכו לביתו בכדים של יוצר שימכור לו אלא מותר ר"ל שמותר לו לקיים מה שהביא מן ההפקר אפי' שיהיה יותר מן הדרך הנהוג אבל למכור היוצר לישראל אסור יותר מהנזכר במשנה אבל לעכו"ם מותר לו למכור כדים הרבה והסברא רווחת ומוכחת שהרי בהיתר ה' כדי שמן וט"ו כדי יין כתב הר"ב דלא חיישינן שמא רוצה כולם לשמן או ליין ומה בכך והרי אם הביא יותר התרת לו למכור כדים כמו שיצטרך ויוכל להיות שיהיו לו יותר מכ' כדי יין או שמן אלא ודאי דמותר דקתני איין או שמן קאי דמותר לו לקיימו באותו הכלי שהביאו בו אבל לא למלאת כ"כ הכדים דהוי עובדא דחול וכמכניס לאוצר:

ח שהוא יכול לשחטה דוקא בזה נתן טעם לרבותא דאע"ג דדמי פרה חורשת יקרים משל העומדת לשחיטה וכדאמרינן בפ"ה דב"ק מ"מ (תלינן) בכל דהו:

ט לא תגע אצלה בפ"ה דגיטין גרסינן עמה. הרע"ב ד"ה נפה וכו' לספור בה וכו' ירושלמי ונ"ל דדוקא כשיש לתלות כעין זה הוא דמותר ששאלה סתם אבל אם תשאל לצורך תבואה לא נקל לחלות שמא משל ששית היא זו שכבר קיים בה הביעור למאן דסבר הכי וז"ש הר"מ כשתבאר ותאמר שבשביעית פירות שביעית היא מבקשת אותם אסור דאי לפירות שביעית ממש פשיטא דאסור משום לפני עור אלא ר"ל פירות שיש לה בשביעית שלא נתלה לומר שמא משל ששית הם אבל אם ידוע שיש לה פירות ששית ודאי דמותר להשאילה אעפ"י שתשאל לצורך התבואה והשתא ניחא מ"ש אבל לא תבור ולא תטחן דקשה מהיכי תיתי להתיר כן אלא דר"ל שאעפ"י שמותר להשאילה לצורך תבואה בידוע שיש לה פירות ששית מ"מ היא לא תסייענה בספק: