קול הרמ"ז זרעים לז

מדאורייתא כמ"ש בפ"א וגם הר"ב ז"ל לא ידעתי מי הכריחו לפרשה כההיא דארנונא ולמה לא פי' דומיא דנתקוצה שהוא בכל הזמנים ועק"ל דארכבה אתרי ריכשי שהרי זה' ל' ירוש' שדה שנתקוצה תמן אמרי כשנטלו קוצים ורבנן דהכא אמרי' משחרש על דעתיהון דרבנן דהכא איזהו הטיוב כל העם חורש פעם א' והוא חורש ב"פ ע"כ והרי קמן דדוקא רבנן דמערבא הם שפירשו כך משום שפי' שנתקוצה שנחרשה אבל רבנן דבבל שפי' שניטלו קוציה יפרשו שנטייבה כמ"ש הר"מ כנ"ל מי שחרש את שדהו או נרה והר"ב בנתקוצה פי' כרבנן דהתם ובנטייבה כרבנן דהכא ואפילו לדידהו אינו מוכרח שנאמר דאיירי בארנונא אלא ה"פ שדרך סתם כל העם לחרוש בכל זמן פ"א וזה הרשיע לחרוש ב"פ וכ"כ הש"ר וז"ל ולמ"ד חורש (פי' בנתקוצה) קנסינן בב' פעמים טפי מבפ"א ובודאי דלא איירי בשעת הסכנה דפשיט דלא ליקנסיה בפ"א שעשה בהיתר וא"ת ולרבנן דהתם דאמרי ניטלו קוציה ונטייבה נחרשה מאי לישנא דנטייבה נ"ל שהוא ל' כולל לחרישה ולנירה וכדכתב הר"מ וגם כולל אפי' הזריעה כדתנן שדה שנטייבה בש"א אין אוכלין פירותיהן דאי אין הטיוב אלא לחרישה בחרישה פירות מי איכא והא בעינא נמי זריעה:

ג אבל לא ידי ישראל נראה דקמ"ל דאעפ"י שישראל ונכרי חורשים בשדה א' לא יאמר שלום עליכם שיכלול גם הישראל אלא יפרש בפי' לנכרי יישר חילך בל' יחיד:

ד תי"ט ד"ה המדל כו' אלא עד ר"ה כו' ואין זה הכרח שהרי סקול השדה הותר בהדיא לעיל פ"ב מ"ג עד ר"ה ובפ"ג מ"ז מותר בשינוי וא"כ אפילו לא היה חילוק בין מדל לזירוד נימא נמי הכי דלעיל הותר כדרכו ע"ש והכא בשינוי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה גם מ"ש ומה לי שמזמר כו' לא נהירא דאין לנו בשביעית אלא מאי דכתיב בקרא שהרי נטיעה והברכה והרכבה הם באילנות וזריעה בזרעים ולא אסור אלא מדרבנן ויותר הי"ל להתי"ט לתמוה על המזנב בגפנים דאיהו האילן ממש וכתב הר"ב כדי שיעבה הגזע ויגדיל ויגביה כחו ובודאי הדבר תמוה דהא קי"ל בפ"ק דמ"ק דכל שהוא אברויי אילן אסור דהיינו מה שמבריא ומרויחו וע"ק דאי האי גברא בעי לעבוד הזתים מה הועיל בתקנת ב"ש במדל וגם בדב"ה במחליק שגומם ומניח השורש בארץ והלא השורש יכחיש הקרקע ולא יועיל כלום לזתים הנשארים ומיהו להא י"ל דמשום ב"ה דאמרי ישרש תני המדל ונ"ל ליישב פי' הש"ר והר"ב דס"ל דה"פ הויא פסידא מה שיהיה הזית או הגפן דק וכחוש ועוד דתועלת להעבות האילנות הוא לזמן ארוך ולא לשביעית:

ע"ש ש"מ דאי לאו וכו' האי בורכא היא דה"ק דידוע דדוקא לעצים מכוין ליהנות בהם ולא לתקן הקרקע דאסור ואפילו לעבוד לא נתכוון שאין דעתו לתקן שדה חבירו:

ד"ה עד שיגום לישנא כו' לפ"ז הר"מ דייק יותר מרבי אלא ה"ק מודים במחלוקת שאסור עד שיגום ולא ישרש:

ה הקוצץ קורות כו' וצריכה דאי לא תני אלא רישא הו"א ה"מ בזית דעביד פירי (לכך) תני קורות שקמה ובתולת שקמה:

ו קוצץ כדרכו פי' בכל אופן קציצה בשוה או באלכסון או בהדרגה בלי שום הרחקה:

תי"ט ד"ה המזנב כו' דכ"ש כו' איכא למפרך דדוקא בר"ע הוא דבעי' דלא יתכוין לזמר משום דהתיר לזנב כדרכו משא"כ ת"ק דמצריך לשנות ודיו באותו שינוי דשוב לא מחזי כעבודה כדכתב הר"ב ועבודה דקאמר היינו עבודת האילן ולא עבודת הקרקע כדמשמע מפי' שהזכיר התי"ט וכ"נ מדכתב הש"ר ולא יגום מעל הארץ מפני שהיא עבודה פי' זו היא דרך עבודה לגפנים ואי ר"ל. עבודת קרקע הו"ל ליישב ההיא דזתים וראיה לדברי שהתנא הפסיק בין ההיא דזתים לבין דגפנים במשנה דהמבקיע דכולה איירי בעבודת האילן וגם סיפא דמתני' אילן שנפשח כו' אלא ודאי ת"ק משום עבודת האילן מטי בה וכיון דמשנה דיו וטעמא משום דאפילו בלא שינוי לא הויא זמירה דאי ס"ד דהויא זמירה לא הוה מתיר ר"ע כשלא נתכוון לזמר וכדכתבו התוס' בפ' זה בורר כ"ו גבי ההוא דהוה כסח בכרמי (ופירש"י זומר כרם) ואמרי' התם דיכול לומר לעקל בית הבד אני צריך וכתבו התו' וקשה דמ"מ רבה בכך מ"מ משביח הכרם כו' ותירצו דהוה זומר בענין שהיה קשה לכרם ע"ש והא קמן דכל שהיא עבודה מן התורה לא מהניא כוונה:

ד"ה ירחיק כו' מעכבים כו' אשתמיט' מי"ב דב"ב דתנן א' גפנים וא' כל אילן כו' ותני בסיפא מעמיק ג' ט' כדי שלא יעכב אח המחרישה:

ז פתו נראה דלרבותא תני הכי דאעפ"י דאינו יכול לאוכלם בלא פת מחמת חוסר בישולו מותר ולא חשיב הפסד וה"ה בבוסר אבל בזתים א"צ לאומרו דפשיטא דצריכי פת מפני מרירותם:

הרע"ב ד"ה משהזריחו כו' משום שבישול הפירות תלוי בזריחת השמש עליהם שאותם שמתחממים בשמש מאדימים פניהם ומתחיל בשולם. ע"ש ד"ה בחלה כו' בחלה בי גדלה עלי אדם הקץ בדבר ונראה לו כגדול רש"י פ"ה דנדה דף מ"ז:

תי"ט ד"ה וכן כו' ותי' וכו' תמה אני למה לא תמה גם על הש"ר והר"ב דבי זריחה דהכא פי' דזהו התחלת בישולם ובי בחילו דמעשרות כתבו כמו כן דהוא התחלת בישולם וא"כ מה בין זריחה לבחלו אבל האמת הוא מ"ש הר"מ שם וז"ל התאנים משיבחילו להתבשל וזמן זה הבישול הוא שמלקטים את התאנים מהאילן ומניחים (אותם) כ"ד שעות ותהיה ראויה לאכילה ובוחל הוא בל' חכמים הפרי המבושל ע"כ הרי למשיבחילו אינו גמר הבישול אלא הזמן שבו ראויות להלקט ולהביחל דהיינו בישולם והזמן הזה תחילתו מעין הזריחה דהיינו כאשר מאדים פנים והיינו דדייק תנא ותני משיבחילו ולא קתני משבחלו ורצה לומר משעה שהם מעותדים להבחיל על ידי אדם המלקטים אבל בחלו דהכא הוא ששהו בשדה עד שבחלו ונתבשלו מעצמם שאינו רשאי ללקט כל התאנה ולהכניס לביתו עד שיהיו גמורים כל התאנים וכ"כ הש"ר והוא הוא מ"ש הר"מ בפ"ה דשמטה שכתב התי"ט הכא עד שיגיעו לעונות המעשרות היינו בחלו אבל קשה דא"כ היינו יזריחו היינו יבחילו ולמה שנה התנא לשונו ועוד דמסיפא דמ"ט מוכח בהדיא דדוקא שאר הפירות שוות בעונה אחת לשביעית ולמעשר משא"כ תאנים ענבים וזיתים וכדכתב שם הר"ב מלתא בטעמא ונראה לחלק בין פגים דהכא לתאנים דתני התם שהגפנים הם קטנים ודומיא דבוסר משהביא מים וכדמוכח מדברי הר"ב דאפי' בחלו שגדלו הרבה ר"ל עד כמותם הטבעי מכלל דפגים קטנים עדיין הם אלא דאי עדיף חילייהו בכח השמש שמזריחים דהיינו תחלת בישולם רגילים העם לאכול מהם דוגמא דבוסר וזיתים אלא דאכילת עראי היא דדרך כלל העולם להמתין עד שיבחילו היינו יגדילו כפי' רש"י והר"ב ובהגיעם לקצה גידולם מתחיל בישולם וסימן שלהם הוא ליבון ראשיהם כדכתב הר"ב במעשרות ולפי שזה המנהג לכל העולם לכך אז מתחיל זמן עישורם כנ"ל ליישב לפי הש"ר והר"ב אבל להר"מ דכתב דעונת הפגים משיזריחו נראה דמפרש סיפא דמ"ט דכל הפירות אין להם חילוק זמנים לאכול בשדה ובבית אלא זמן אחד לכל משא"כ התאנים דיש להם זמן מאוחר מעונות מעשרותיהן להכניסם לבית והיינו משיבחילו שבשלו לגמרי דלדידיה בוחל הוא הפרי המבושל כנ"ל ולשינוי הלשון דהכא להתם י"ל דבעי תנא למתני שם מלתא בטעמא:

ט כותש שקודם לזה אינו יפה ליסוך והו"ל הפסד:

הרע"ב ד"ה כך כו' קודם בישולן כו' כתב בעל קרבן אהרן וז"ל וק"ל דכבר אמרו באלו הג' דבהיותם ראוים לאכול בשדה שהוא כשנתבשלו ולא נתבשלו כל צרכן הגיעו לעונת המעשרות ולזה נ"ל לבאר שפי' ושאר כל פירות האילן גם הם כשיגיעו לעונת המעשרות ג"כ תוכל לאכול מהם בשדה וכשיגמרו בישולם אתה כונס לבית ע"כ ואע"ג דמאי שהקשה אינה קושיא כמ"ש בגליון ליישב הענין מ"מ פי' נ"ל נכון וכן נראה מדברי הר"מ בפי' ובחי' דלא פי' כלום בדבר זה ובחי' לא כתב כי אם מהג' האמורים במשנה ובשאר לא הזכיר כלום וא"ת א"כ מה ראה לפרוט אלו הג' הול"ל לקצר ולשנות כל פירות האילן בעונתן וכו' וי"ל דאצטריך ליה דפגים ללמד חילוק דשדה ודבית דכל הפירות ובוסר משום דתחילתו בהבאת מים משא"כ במעשרות שתחלת ענבים משהבאישו וזיתים נמי מפני ג' החלוקים. י ושאר כל אילן משיוציא האי משיוציא לאו כדרישא אלא שיוצאים בוסר וכ"כ הר"מ בפ"ה והכי מוכח במתני' דדוקא הני תלת בעינן שעור לפירותיהן אבל השאר משיוציא פרי ועוד דאי האי משיוציא הוא כדרישא לישתקו ב"ה מיניה ולא לימרו אלא הני תלת:

הרע"ב ד"ה משישלשלו וכו' דג' אלו שיעורן חמור משאר אילנות משום חשיבות שלהם שאף החרובין היו מסתפקים הרבה מהם ונעשים ממנו דבש:

ד"ה וכמה יהא בזית וכו' פי' כמה יהא הזית עושה ולא יקוצו הר"מ פ"ו מה' מלכים שאם אינו עושה רובע אינו נקרא אילן מאכל ומותר לקוצו ואיברא דדין קציצה הוא לכל שנה ושנה אבל מ"מ נ"מ נמי לשביעית דאין קוצצים אותו משהניץ אם עושה רובע:

ד"ה מותר וכו' אם הוא מעולה וכו' א"נ אם מזיק לאילנות אחרים כדכתב הר"מ פ"ו מה' מלכים והרא"ש בשילהי החובל התיר נמי בצריך למקום:

תי"ט ד"ה אין קוצצין וכו' אלא לתת טעם וכו' אבל להר"ב א"א לומר כן דבהדיא מחלקה לב' לשונות דקמן ד"ה מותר לקוצצו אבל נ"ל לומר שהרב כתב טעם זה לפי מה שהביא לעיל מ''ז מן הירוש' לענין ב' תבואות דלא נזכר כן בש"ס דידן וגם בירוש' לא נזכר הדרשה דלאכלה ולא להפסד ומשמע