קול הרמ"ז זרעים לו

לבאר רבי חייא דעיקר טעם האיסור הוא משום מראית העין כנלע"ד לפרש פי' הר"ב אבל הש"ר נראה דגריס במקום ולא כבר ולא ניכר שהוא מזובל מע"ש ולפ"ז מפרשו דלזבל אותו המעט בע"ש פליג כדכתיבנא וגם מפרשו בתמיה ור"ח מתרץ שהוא משום מראית העין וטוב לגרוס בפי' הש"ר ולא כבר הוא מזובל:

ע"ש דהא אפי' כו' כוהה אני בטעם זה דהכא אמרינן אפילו דמוציא חצי לתך או מעט מזה דלא שייך לדמוייה לסתם עושה אשפה דמוציא לתך בכל פעם ולא צריך שיהיה הכל יחד ועוד דאי איתא להאי טעמא דאפי' יש לו בביתו אינו מוציאו כא' מאי פריך וליחוש ומאי צריך להוכחת סלו ומגרפו לימא דכיון דהכי אורחיה דעושה אשפה לכלי הוציא הכל כא' לא אתי לידי חשד אבל טעמא דת"ק משום דסלו מוכיח עליו ולדידיה לא חיישינן דלכיון לזבל חדא דאין דרך לזבל מעט מן השדה ועוד דכבר פסקו עובדי עבודה ועוד דאי לזבל מכוין היה מפזר הזבל כמנהג:

ד המדייר נ"ל דלא התיר התנא בהדיא לומר מדייר אדם שדהו משום דדוקא מותר כשאין לו מקום פנוי להעמיד בהמותיו כדכתב הר"ב וכן מוכח מהירוש' שהביא התי"ט בסמוך:

את האמצעים נקרא אמצעית ע"ש סופה להיות מתווכח בין ב' הסהרות ובזה רמוז לן תנא עשיית הסהר הב' מצד האחר:

תי"ט ד"ה סהר ל' הר"ב כמו כו' אין לנו הכרח לזה שהרי כל דבר עגול נקרא סהר ע"ש הירח שהוא עגול וכן בית הסהר והשהרונים כמ"ש בה' השרשים וראיתי גורסים סוהר בחולה והוא מפני שהצאן כלוא בתוכו וכן משמע מפי' הר"מ שכתב סהר הוא גדרות צאן ששם יאספו הצאן:

רשב"ג כו' היינו הא כו' ואין להקשות דמאי נ"מ מאי אולמיה דרשב"א מדרשב"ג דהא דמייתי לדרשב"א היינו לפרש דלא בעי רשב"ג למעבד סהר בתחלה ולעקור הרוחות כמ"ש ת"ק אלא שעושה כל הד' בפעם א':

ה עד שיהיו בו פי' בתוך המחצב והיינו בו ל' זכר:

הרע"ב ד"ה מחצב כו' אם היה מכוסה כו' וזהו ל' פתיחה הש"ר ור"ל דאין לומר דיפתח היינו ל' התחלה דהא תנן בהדיא בתחלה אלא דהוא ענין חפירה כמו וכי יפתח איש בור:

ד"ה עד כו' קודם שביעית כו' כדלקמן פ"ו:

תי"ט ד"ה שלש כו' ופי' הר"ב ט' אבנים כו' לא ידענא למה פירש כן שהרי אין מספר ט' נזכר במשנה והר"מ פי' סתם ג' גלים אבל כתב שכבר הן פסולות וגזורות והש"ר והר"ב לא כן פי' אלא שיהיו נגלים ונראים כו' הכי דייקא טפי מתניתין דקתני שיעורן כ"ז ולא תני שהם כ"ז משמע דעדיין לא נפסלו אבל לעד"נ שג' מרוביות הן ג' אבנים שכל א' ארוכה ג' וגבוהה ג' אבל אין בעוביה כי אם אמה א' ובין ג' הן ג' על ג' ברום ג' והכי דייקא שפיר מתניתין דתנו ג' מורביות שהם פי' בין הכל ג' על ג' ברום ג':

ו פחות מכן מחצב יש לדקדק למה לא קצר ותני פחות מכאן גוממו דמאי נ"מ אם הוא מחצב או לא ונ"ל דתנייה למיהב טעמא למתני' דדוקא גדר גבוהה עשרה שהוא שעור סתם גדרות כדתנן בפאה ובכלאים י"ל בו שכשם שמתחלה הושמו בו אבניו לצורך בנין כך גם עכשיו ניטלות ממנו לבנין אחר אבל פחות מכאן הרי הוא כאילו לא הושמו שם ע"י אדם אלא מחצב שאם בא ליטול אבניו יאמרו דלתקן שדה הוא בעי כיון דלא יש בו הוכחה מתחלתו על סופו וה"ה למחצב שהיה פחות מי' דאין ראוי לחצב ממנו שעור גדר ומש"ה דייקו הש"ר והר"ב לכתוב גוממו ומניח מן הסלע ולא רצו לכתוב מן הגדר (כמו שהרגיש התי"ט) להורות דהיינו מחצב היינו גדר כל זמן שאין בהם שעור י"ט. מתוך שלו בתוספתא איתא עוד בד"א שלא נתכוין לתקון שדהו אבל בזמן שמתכוין לתקון שדהו אפילו כל שהוא אסור ונראה דגם תנא דידן תנייה בכלל בד"א מתוך שלו אבל מתוך של חבירו מה שהוא רוצה יטול דטעמא הוא מפני שמסתמא אין כונתו לתקן שדה של חבירו ומינה דכונה מילתא היא ואפשר דמש"ה לא כלל הכל בבת אחת בבד"א א' לימא בד"א מתוך שלו או שלא התחיל בו מע"ש לרמוז שיש תנאי אחר כלול בבד"א הא' משא"כ בב' דאין לך בו אלא פשוטו תנאי א' דהתחיל לבדו ומש"ה נמי לא הקדים הבד"א הב' דאיירי בשלו משום דהאחד כולל גם התנאי א' בשלו דהיינו הכונה ואל תשיבני דאורחיה דתנא לחלק ב' תנאים בב' חלוקות כדתנן ספ"ג דמקוואות דהתם קאי אב' מילי ע"ע:

הרע"ב ד"ה של כו' כמפנה הגדר כו' שהרואה יודע שצורך האבנים הוא נוטל הר"מ פ"ב:

ו הרע"ב ד"ה שזעזעתן המחרישה כו' נ"ל דאי לא תזעזעם המחרישה נראים כאילו שם היו מששת ימי בראשית וכשנוטלן נראה כמתקן שדהו אבל אם ראויות הם להזדעזע במחריש מוכחא מילתא שהושמו שם ע"י אדם לשמרן שם עד שיצטרך להם והיינו דקתני בתוספתא אבנים התושבות שמזעזעתן המחרישה ופי' הש"ר מל' גר ותושב וכלומר שאינם מצורך השדה ע"כ כי סתם תושב הוא הבא ממקום אחד להתישב במקום אחר כמו שכיר ותושב ששניהם גרים ויש חילוק בין יושב לתושב ופשוט הוא וא"כ אבנים תושבות ר"ל שנתושבו שם ע"י אדם וה"ה למכוסות ונתגלו דמוכח שהושמו וכסו אותן דאין דרך קרקע עולם להתגלות כי קשה הוא:

תי"ט ד''ה המסקל וכו' ומן התימא כו' ולמה לא יתמיה אף על הש"ר והר"ב שלא פי' כך אלא ודאי דמשמע להו דמעלייא דמתני' מוכח בהדיא דמחובר איירי וה"נ הר"מ בחידושיו מייתי להו בסדר דמתני' ועוד מדתנן גרגור וגל בתר הכי ש"מ דבמחובר עסיקינן וכ"ש דממ"ש הר"מ שצריך לאבנים מוכח דבמחובר איירי דאלת"ה מה היה צריך לזה דדיו שמניח התחתונות להורות שאינו תקון השדה. ע"ש כאן בתלוש כו' תימא לי מאי קושיא והלא התם איירי בע"ש והכא בשביעית ונ"ל דק"ל משום דכל הנהו מלאכות דהותרו בפ"ב עד ר"ה לא הותרו בשביעית אפי' בשינוי כי אם סיקול לבד והכי פריך בשלמא שאר מלאכות דלא הותרו כלל ליכא למיחש למידי אבל סיקול דהותר בשביעית למה לא השוו המדות לשאפי' ע"ש לא יסקל כי אם העליונות ולמה לא חששו שכיון שהתירוהו גם בשביעית שלא ישנו ממה שעשו עד ר"ה דהיינו דסקלו הכל ומשני דליכא בית מיחוש משום דזו בתלוש וזו במחובר ונמצא שמה שהותרו בע"ש לא הותר בשביעית כלל ועיקר. ח הרע"ב ד"ה כל כו' כשהוא כו' כ"כ הש"ר אבל הר"ב הוסיף מדיליה או הבנין ר"ל הבנין של המדרגות כנ"ל שכוונתו ליישב מאי דקשה דכיון שהגדר הוא מגולה ע"פ השדה למה החמירו להתיר דוקא כל שיכול לפשוט ידו והלא אפי' רחוק הרבה גדרו מוכיח עליו לכך הוסיף בנין המדרגות שהמדרג' במקום נמוך היא ואינה מוכחת אלא בסמוך לה ולא פלוג רבנן בין גדר למדרגה וכ"כ הר"מ פ"ב וכל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה והוא עומד על שפת הגיא ה"ז תנטל אבל קשה לע"ד דמהירוש' מוכח דמשום היתר חשש גזל נגעו בה וכ"כ הראב"ד בהשגה פ"ב וז"ל וכל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו כשהוא עומד בר"הר וליטול אותה מתוך שדה חבירו תנטל ואין כאן משום גזל ובונים בה אבל מתוך שדהו לא מפני שהוא רוצה בקיומן דמנכש ויהיב עשבא. עליהון ע"ש והשתא תמיה לע"ד מה ראו הנהו רבוותא שלא לחוש לפי' הירוש' וי"ל דס"ל דגם הירוש' לא פליג אטעמיהון דשייך לענין מכילתא ועיקר דמתני' להכי אתא אלא דמתני' כל אבן משמע בין קטנה בין גדולה בין מתוך שלו בין מתוך של חבירו מהא דייק בירוש' לענין גזל ולהכי אמר לה בלשון זאת אומרת דמשמע דדיוקא דייק ממתני':

תי"ט ד"ה חייץ כו' כדכתיב כו' ומכאן שורש למלות מחיצה הנזכרת תמיד בדרז"ל אבל בכאן נקט לישנא דקרא משום דהכא הויא ממש כההיא דיחזקאל סי' י"ג דהיינו מחיצה גרועה כדכתב שם הרד"ק ושאין בה טיט שהרי נאמר בתריה והנם טחים אותו תפל וזהו בלא עפר וטיט כדכתב הר"ב:

פ"ד מ"א התקינו זו לא היתה התקנה האחרונה דאח"כ היו מלקטים מתוך של זה בטובה ואומרים שלא בטובה לקטנו התקינו שיהיו מביאים מן הקרוב ומן המצוי ואולי דתנא רמז לה במאי דתנן התקינו שיהיו כו' עד שלא בטובה וק' מאי תקנה זו אחר שראו שיהיו עושים בערמה ומלקטים גם הדקים שהוא דבר הנראה וכ"ש שיערמו בענין החזקת טובה שהוא דבר המסור ללב אלא שבמה שהתקינו שיביאו מן הקרוב פי' כל א' מהקרוב אליו אפילו שאינו משדהו בזה היה ודאו שלא בטובה דאין הדבר מסור לשום אחד מהם אלא כל הקרובים לשדה א' מביאים ממנו ולפ"ז מאי דתנן שלא בטובה ר"ל התקינו אופן שבו יהיו בטוחים שעושים שלא בטובה והיינו תקנת מן הקרוב ומן המצוי:

שיקצץ נ"ל דנ"מ לעושה שלא מדעת בע"ה ובמקום שנוהגים לזון דאפילו הכי לא יתן לו כלום א"נ אפשר שאוסר אפילו פחות הרבה ממה שרגילות ליתן והיינו דתני שיקצץ ולא תני שיפסק:

תי"ט ד"ה שלא בטובה וכו' משום לאחר התקנה וכו' והא קודם התקנה נשנה אלא הכי פי' דבא' שלא נחשדו היו אומרים דמלקט אדם בלתי כוונה לתיקון כשם שהוא מלקט משל חבירו דאינו מתכוון לתקן אפי' בלקיטת הדקים אבל מתוך שלו לא ילקוט רק הגס משום דאי ילקט גם הדקים הו"ל כפסיק רישיה. ב שנתקוצה פי' ר"ת קוצים התלושים בה וכן מפ' בירוש' אבל מחוברים אסורים מדאורייתא תו' גטין מ"ד:

תי"ט ד"ה שנטייבה כו' וכ"כ הר"מ וכו' אמת דכ"כ אבל לא קאי אמתני' דהכא אלא אההיא דסנהדרין משרבו האנסים אך מתני' דהכא פירש בסתם עובר עבירה שחרש או זבל ע"ש סי' י"ג וכ"ש דהר"מ ס"ל דאין חרישה