קול הרמ"ז זרעים לד

נטיעה שהצליחה וגדלה כזקנה דשיעור דר"ע תלוי במראית עין האדם ודעתו אבל דר"י תלוי בדין וחכמה ולא שייך לומר נראית וכמו כן לרבנן דר"ש דסברי בנגמם עד שיגום מעל הארץ ואז מקרייא נטיעה לא מצי אתי כותייהו ודאי ועי"ל להביא ראיה לפסוק כר"ש מדתנן סתמא כוותיה בכלאים פ"ב מ"ד אם רצה גומם על פחות מטפח דמשמע דלא בעי גמימה עד הארץ לבטלו מתורת אילן:

פ"ב מ"א הרע"ב ד"ה משדה כו' דחויות הן וכו' לא דק דדחוי זה יהיה חוזר ונראה במהרה בימינו בביאת הגואל דנוהגות הן בזמן בה"מ וכדכתב התי"ט ר"פ דלעיל:

תי"ט ד"ה בשדה וכו' מתלבנת וכו' פי' הא' נ"ל עיקר וכן פי' הערוך ערך לבן ותנא דבסוף פרקין תני מרביצים בעפר לבן והיינו כפי' א'. ד"ה במקשאות וכו' מקום זריעת וכו' והוא ל' מקרא כמלונה במקשה וגם כי לפ"ז הול"ל מקשיות (וכ"כ הר"מ) מ"מ מתחלפין בלשון חכמים כמו הזיות הזאות וזולתה וגם מל' המשנה מוכרח שהוא המקום שהרי שנינו במקשאות עם ב' השמוש וכן בסמוך מזבלין ומעדרים ומקשאות שהוא בעבודת השדה:

ב וכן בבית השלחין משום האי מלתא לא כייל זבול ועידור בהדי יבול ופירוק מפני דדוקא תרי קמאי שייכי בבית השלחין ולא כן שארא:

מיבלין בפ"ק דמ"ק דתניא בברייתא כל אלו הד' ובמקום מיבלים תני מזבלין ופירש"י מניחין זבל בעיקרי האילן אבל במתני' איכא למימר דמזבלין דתני ברישא קאי בין אשדה ובין אאילן והוי שפיר דומיא דמעדרין דשייך במקשאות ובאילנות:

תי"ט ד"ה מעדרי' וכו' דלמאי לא תנן וכו' ולטעמיה אמאי לא תנן מזבלין השדות ועוד מי יתן ויפרש לנו הירוש' דאמתניתין קאמר הכי מיהו לחרוש את מותר לזבל ולעדר אם אין את מותר לחרוש אין את מותר לא לזבל ולא לעדר ע"כ והשתא שדה שאסור לחרוש איך מותר לזבל עד ר"ה וכדכתב הר"מ כדמייתא ליה בסמוך אלא ודאי עידור וחרישה דעסקין בהו תרווייהו כי הדדי נינהו דהיינו דוקא בעיקרי האילנות שהוא פחות הרבה ממלא האורה וסלו וחוצה לו ובהכי דייקי דברי הר"ב במה שהאריך וכתב ודבר שאינו אלא לצורך האילן וכו' וקשה מאי צריך לכל האי הלא היה די לו במ"ש קודם זה ולצורך הפירות אלא דכוונתו לאפוקי מאי דתלו ביה התי"ט לקמיה דכוונתו דווקא לקישואין ודילואין דא"כ סגי ליה בטעם צורך הפירות אבל לפי מ"ש מיבעי ליה לתת טעם לאילנות דכיון דאיהו מדרבנן לא גזור בתוספו' שביעית ל"ש חרישה ול"ש עידור כדמוכח מל' התוס' הנ"ל וגם בדרכי זה יש ליישב קצת סברות הש"ר דכתב דחרישה מן התורה ולא משמע כן מהתוספתא שהרי בכלל גדול תני לה אלא י"ל דאיירי בחרישה כעין עידור ששיעור מועט זה לא יאסר מדאורייתא אבל כל זה לא שוה לי דמפ"ק דמ"ק מוכח בהדיא דחרישה מדרבנן ע"ש דרבי יוחנן הוא דסבר דהחורש אינו לוקה וכמ"ש בכ"מ רפ"א מה"ש:

ע"ש שהיא עבודה בגוף וכו' גם יבול ופירוק הם בגוף האילן ודמו לזמירה שהיא מאבות וכן זירוד ופיסול דלקמן:

ע"ש והוי יודע דבגפנים וכו' א"כ למה לי לחדש פירושים בדברי הר"מ והר"ב במ"ש, כעיקרי האילנות לוקמיה בגפנים:

ג בפסולו נ"ל ליתן טעם ללשון הזה כמדבר בעדו ולא שנה כל זמן שהוא רשאי בעבודת האילן הוא רשאי בפסולו וי"ל דמשום דר"ש פליג אדרבי ישמעאל דלעיל פ"ק מ"ד וסבר דמן התורה מוסיפים לכן תלי הדבר מעצמו וכלו' לפי סברתו ראוי להחמיר:

תי"ט ד"ה מסקלין וכו' נ"ל דבסקול מודה ר"ש משום דלא דמי כלל לעבודה דגם לשטוח בו פירות צריך לסקלו ומפני כך לא עירבו עם האחרים שהם דומים לעבודה והא דלא תנייה לעיל בהדי מזבלין ליה טעמא משום דזבול שייך גם באילן כדכתב לעיל וסיקול הוא דוקא בשדה לבן שהרי גם בכרם כתיב ויסקלהו אלא משום דזבול הוא הקרבת התולעת וסיקול הרחקת הנזק דומיא דאינך דבהדיא:

ד תי"ט ד"ה מזהמין וכו' ואע"ג דנשמעינהו וכו' אילו דק בדברי הר"מ לא יקשה לו כלום שהרי במעשנין כתב וז"ל מעשנין עושין עשן תחתיהן להרוג התולעים אוכלי הפרי והדבקים בו והכא כתב וז"ל פי' שמנהג עובדי אדמה לסוך הנטעים בשמן שיש לו ריח רע כדי שיריחו אותן התולעים אוכלי האילנות וירחקו מהם הרי שהעשון הוא להרוג אותם התולעים שכבר דבקים באילן (ולהסיר) ההפסד אבל הכא הוא להגין לעתיד שירחקו התולעים וזה מועיל אפילו לשביעית עצמה שהשמן הרע נדבק באילן משא"כ דבעשון שהוא לפי שעה ולתולעים שכבר דבקו שם והו"א דדוקא זה מותר ולא הזיהום קמ"ל ולישנא דחי' דייק טפי שכתב העוף במקום תולעים משום דמתני' תני נטיעות שהן רכות והעוף אוכל מהן ד''ה וקוטמין וכו' מאבקין וכו' גם בכאן י"ל כדלעיל דמאבקין היינו שהשרשים מגולין כבר וכדדייק הר"ב לעיל וכדפרישית פ"ק דמ"ק אבל הכא איירי שאין שרשיהן נראים ואפ"ה שרי לעבות על שרשיהם כדי שלא יתגלו דכיון דשרשיהן רקות יבא הפסד לנטיעות אם יתגלו:

ד"ה ומשקין אותם וכו' על ראש האילן וכו' בירוש' מייתי ברייתא דאפליגו בה ב"ש וב"ה דב"ש אומרי' משקה על הנוף ויורד על העיקר ובה"א בין על הנוף ובין על העיקר ולפ"ז קשה דהר"מ נראה דמוקי מתני' כב"ש וי"ל דסדר המעשה פי' דכיון שנטיעות וקטנות הן משקה אותה מעל ראשן בשופע ודי בזה להרוות גם את העיקר וז"ש הר"מ וירד על האילן כלו וישקהו והיינו כב"ה דב"ש לא התירו אלא דוקא שתהא השקאת הנוף עיקר ושל העיקר טפל לו והשתא רבי אלעזר ב"צ שרי בשביעית מאי דשרו ב"ש ע"ש דהיינו דמשקין על הנוף שעור הצריך לו אבל לא בריבוי משקה כל העיקר די צרכו וניחא לישנא דאף דאילו משקה את הנוף מלמטה זה שעור קטן ולא ירד ממנו כלום על העיקר ולא א"ש לישנא דאף:

ה הרע"ב ד"ה סכין וכו' למהר וכו' ורש"י פי' בע"ז דף נ' סכין אותן שמן כשהן חובטין כדי שיהיו שמנות:

תי"ט ד"ה פגי וכו' כלומר לאפוקי פי' אחר שי"מ דאם לא נתבשלו וכו' ונכנסו לשביעית דאין סכין בשביעית דהא מרישא שמעינן לה דעד ר"ה אין בשביעית לא כ"כ הש"ר והכי דייקא בהדיא בע"ז דף נ' ואילו כיש מפרשים מ"ל לדיוקי מרישא אי תני ליה בהדיא בסיפא ותו דמ"ל למהדר וליתני פגים ערב"ש הכי הול"ל ואם נכנסו לשביעית או של שביעית וכו' אלא ודאי דלא סכין דקתני היינו אפילו בששית ומינה דשל שביעית לא סכין אפילו בח' והרי תרוייהו כההיא דפ"ק דחריש של ע"ש שנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למ"ש:

ו ואין נוטעין ולפי' הר"ב דת"ק בעי ל' יום לקליטה נ"ל דהנוטעים ומבריכים דקתני אינו תחלת הנטיעה וההברכה אלא גמר המעשה דהיינו הקליטה דאז הנטיעה נטועה ובהכי יש רמז במשנה לב' הזמנין דהיינו שלשים דקליטה ול' דלפני ר"ה:

ואם נטע וכו' ואפי' בדיעבד דהחמירו משום דנחשדו ישראל על השביעית כ"כ הר"ב פ"ב דתרומות מ"ג:

יעקור בירוש' אמרי' דאם לא עקר הפירות מותרים ומש"ה לא אמר אסור דהוה קאי גם אפירות שלו א"נ מדלא חייב אלא לעקור משמע דהאילן עצמו מותר בהנאה וה"ה פירותיו:

כל הרכבה נ"ל דלרבותא נקט דוקא הרכבה משום דהיא קשה יותר להתקלט יותר מנטיעה והברכה דמושרשים בארץ ונוחים להשתרש כנראה במוחש דסתם נטיעה משתרשת קודם ג' ועוד דעיקר פלוגתייהו בהברכה משום דלא מוכח קליטתה משא"כ בנטיעה שיש זמן לקליטתה מחמת לחות הענפים וגם בהברכה אמרינן בירוש' מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה וכל עוד שהיא יונקת מהאב הופכת עליה שלא יעמדו כנגד עלין של אב:

תי"ט ד"ה פחות וכו' וא"ת בזמן וכו' לישנא קלילא היא דמתני' ככ"ע למאן דדריש בחציר ובקציר איירי מתני' בכל זמן ולמ"ד הלכה למשה איירי בזמן הבית. ע"ש מבחריש ובקציר וכו' מעיקרא הוה סלקא דעתאי ליישב ולומר דטעם זה ניחא לת"ק דרבי ישמעאל לעיל פ"א מ"ד אבל לר"י לא טעמא הוא דס"ל הלכתא למשה מסיני ולא שנא חרישה ל"ש נטיעה מיהו איכא למידק דמאי ס"ל אי סבר דחרישה דוקא מדאורייתא וכסברת הש"ר כדכתב התי"ט לעיל א"כ דקארי לה אמאי קארי לה ואי ס"ל כהר"מ דאף החרישה מדבריהם לא ידענא מאי קאמר:

ע"ש משום שהאילן וכו' פי' די לו שיקלוט קודם הזמן אבל ק"ל דא"כ מה ראו להוסיף ל' יום אחר קליטה מ"ש מהנהו דמ"ז דסגי להו בהשרשה בפני ר"ה אין קושיא לר"ת שכתב כל הני טעמים כדכתב בגיליון משום דאיהו סבר דלא צריך יותר כי אם זמן הקליטה וכנ"ל אבל לתי"ט קשה דכיון שמפרש מתני' בפי' הר"ב דבעי ל' יום אחר קליטה איך לא העיר בזה:

ד"ה לשתים כו' בר"ה דף ט' מפרש ר"ת כל מ"ש בעל אותו הפי' כפי' ממש וגם אנכי ר"ל בישוב דבר זה ד"א והיינו דסתם נטיעה או הרכבה אסורים בערלה ואין הנאתן קרובה וההברכה אם מחוברת לאילן הרי היא כאילן עצמו ואם אינו מחוברת תחייב בערלה ומ"ש לעיל דקארי לה וכו' אין קושייתי לר"ת דהיא גופה קמ"ל דחרישה מדאורייתא אבל לתי"ט דקאי בענין דמכילתין וכתב דלהש"ר החרישה מדאורייתא לא הוה להקשות בדרך וא"ת:

ז אסורין משמע דאפרי קאי וא"ת ומ"ש מנוטע דחייב לעקור והפרי מותר כדכתיבנא י"ל דבשלמא בנטיעה די לו בקנס עקירתם דהפסד הוא לו אבל בקטניות אי הוה הפרי מותר לא היה ליה קנס בהפסד הקשיא ובהכי איצטריך ליה האי בבא דלא תיסק אדעתיה דהוה כנוטע:

תי"ט ד"ה מתעשרים וכו' בתר השרשה וכו' ומיהו אין כן הלכה אלא כשמואל דאמר דבקטניות הולכין אחר גמר הפרי וכ"כ הר"מ בפ"ד מה"שמ והתי"ט