קול הרמ"ז זרעים לג

ועד ס' די לנו שיהיה חשבון של ג' ככר בכל הט' ואעפ"י שיהיה א' או יותר שלא יהיה ראוי לעשות ס' מנה ומפני שראה מחלוקת דירוש' לא רצו לפסוק בפרטות כא מהם דמ"ס דלא יפחות שום א' מחלק ג' ומ"ס מחלק תשיעי ומכללות דברי הר"מ שאמר מי שאינו ראוי לעשות דר"ל ס' מנה משמע דפחות מהא ראוי לעשות ולא רצה למידק ולחומרא והשתא מתני' דייקא שפיר כוותיה וה"ה היה א' עושה ככר וב' אינם עושים פי' ככר שלם וכו' אין חורשין להם אלא לצרכן עד שיהיו מג' עד ט' פי' דאז חורשין כל ב"ס אעפ"י שיש בהם שאינו ראוי לעשות ככר דבלה נלע"ד שנא' איברא עיקר ילפותא ארישא קאי כדכתב הר"ב והוא מהירוש' אבל מ"מ י"ל דנטריה תנא עד הכא למידק מיניה דדוקא כשמוכח שהוא חורש לשם חריש' ושהוא בזמן החריש אסור לאפוקי כשלא הגיע עדיין זמן החריש ושנראה שאין כוונתו לחרוש מותר ומש"ה לא נאמר בזריעה ובקציר תשבות כמש"ה שדך ל"ת:

הרע"ב ד"ה שנא' כו' שכבר נאמר כו' וא"ת ודלמא דאיצטריך לאסור חרישה בשביעית דבהר סיני לא כתיב אלא לא תזרע וי"ל דעיקר דיוקיה דקרא מובקציר דכבר נאמר לא תקצור מדקציר לתוספת חריש נמי לתוספת תוס' באלו הן הגולין ח' ור"ה ט':

ד"ה רי"א כו' כפשטיה כו' ומש"ה ניחא ליה לאוקמי בשבת דאיהו פשוטו ואפילו להקל מלאוקמיה בשביעית דלא איירי בה ולהחמיר ות"ק ס"ל איפכא דעדיף לאוקומיה לחומרא תו' דפ"ק דמ"ק:

ע"ש יצא קציר כו' דכתיב ביה וקצרתם את קצירה ומש"ה לא מוקמינן קרא במכשירי שתי הלחם שתהיה קצירת החטים להם דוחה שבת משום דלא כתיב בהו קציר תו' שבת קל"א:

תי"ט ד"ה עד שיהיו וכו' ותימא כו' יותר יש לתמוה דהש"ר כתב כן מעיקרא דאם יש א' שאינו עושה ככר דאין חורשין אלא לצרכן והדר מייתי ההיא דירוש' שכתבתי בסמוך ומה ראה שלא פירש תחלה מתני' אליבא דירוש' ונ"ל דס"ל לש"ר דלא קאי ההיא דמשולשים ומתושעים אלא מיו"ד או מיו"ד ולמעלה והכי מוכח מלשונו דבתר דכתב ואמרי' עלה בירוש' ר' ביבי כו' משמע דוקא עלה דיו"ד או יותר הוא דאמרי הכא ומלת ובלבד דייקא כותיה דאתו להחמיר וגם כל עושין ואין עושים דמתני' כי הדדי נינהו דכולהו ר"ל עושים ככר או אינן עושין ככר ומה שתמה התי"ט אין מן המתמיהין דרבנן לא פלוג עד ט' דכל היכא דאיכא א' דאינו עושה אין חורשים והו"ל חוטא אחד מאבד טובה הרבה וע"ז צודק המשל טוב העדר לטוב ממציאת רע:

ה ג' אנשים ואפילו השדה של אדם א' ואעפ"י שבעל השדה חורש מפני צורך שדהו תוספתא דשביעית פ"א:

וכמה יהא הא דלא הקדים התנא האי מילתא לעיל נ"ל שהוא לשלא תסיק אדעתיה למימר דדוקא בשביל הג' מאדם א' אם הם סמוכים מד' אמות אמרי' דקיימא לעיקרא דאלת"ה הו"ל למיחש דנפישי פסידא דכל אחד מכחיש את חבירו ונמצא מפסיד בכל הג' אבל בשלשה אנשים דליכא כ"כ פסידא אימא לא תי"ט ד"ה וחורשין כו' עד העצרת כו' גם מל' הר"מ דפ"א מה"ש נראה דסבר כן מדערב הכל בבת אחת שכתב וז"ל איזהו שדה האילן כל ג' אילנות לב"ס אחד אילן סרק וא' אילן מאכל ואפי' הן של ג' אנשים וכו' הרי שכלל הכל וגם מהתוספת מוכח כן שאכל ששנינו בה דין של ג' אנשים מחלק בין זקנה שהוא עד העצרת לנטיעה שהיא עד ר"ה כדלקמן ולא זכיתי לתת טוב טעם לסברא אחרת שהזכיר הש"ר מהירוש' דאטו משום שהיא גרועה דבעי' צירוף נשכרת:

ו הרע"ב ד"ה נטיעות וכו' ושיעור הרחקת הנטיעות גם הוא כשל האילנות וכ"נ מהתוספתא דשביעית דתני האי דמלא צמד הבקר נמי בתר הא דנטיפות:

ז מצטרפין לא תני מצטרפין אלו עם אלו דאי להוו אפי' מחצה על מחצה כסתם צרופים הנשנים במשנה דתנן בהם זע"ז והר"מ בפ"ג דקדק להפוך ולכתוב והדלועים עם הנטיעות מצטרפות לעשרה הרי שעשה את הדלועים טפילות לנטיעות וזה מפני שייחס הצירוף לבית סאה עשאם כשקולים מפני שהיתר החרישה נמשך עם שניהם ודיו שלא תני אלו עם אלו ודו"ק:

תי"ט ד"ה רשב"ג וכו' אבל כתב וכו' לא דק בדברי הרמב"ם שהרי הוא ז"ל לא פירש כלום כדברי התי"ט ולא כתב על כל משנה זו כי אם על רשב"ג וז"ל דברי רשב"ג הם בענין דלעת יונית בלבד מפני שהיא גדולה והיא כמו אילן והלכה כרשב"ג ע"כ וכוונתו מבוארת שלא פירש כן ברשב"ג למעט ת"ק שהרי לא הזכירו אלא ה"ק דאין רשב"ג חולק אלא בדלעת יונית מפני שהיא גדולה והוצרך לזה מפני דרשב"ג אמר כל עשרה דלועין ופי' הר"מ דהאי כל לא לאתויי כל מין דילועין אלא ר"ל דאפי' כל היו"ד הן דילועין ובלי נטיעה חשיבי כנטיעות ואע"ג דתני בתוספתא ג' דילועין ג' קישואין ד' נטיעות מצטרפות ומוקי לה בירוש' כרשב"ג היינו משום דאיכא ד' נטיעות בהדייהו ואינהו מעלו אפי' לצירוף ג' קשואין דאלת"ה לאשמועי' רבותא באין נטיעות ועוד תמיה לי טוב על התי"ט דאי הרמב"ם ס"ל דרשב"ג דוקא בדלעת יונית א"כ לא פליג על ת''ק כדכתב התי"ט עצמו וא"כ איך כתב הרמב"ם והלכה כרשב"ג ועיין מ"ש בסמוך כפי' סוגיא דירושלמי:

ע"ש וכן ראיתי בירוש' וכו' ירוש' הכי איתיה והן שיהיו הנטיעות רבות על הדלועים רבי חנניא בעי לא מסתברא בדלעת יונית התיב ר' מנא והא תני ג' קשואים וג' דילועים וד' נטיעות מצטרפין וחורשין כל ב"ס בשבילן לא אתיא דלא על סיפא רבן שמעון בן גמליאל אומר כל יו"ד דילועין לב"ס חורשים כל ב"ס עד ר"ה רבי חנניא בעי לא מסתברא בדלעת יונית ע"כ והש"ר כתב וז"ל בירוש' אמרי' והוא שיהיו הנטיעות רבות על הדילועים והא דתניא ג' דילועים ג' קישואין וד' נטיעות מצטרפות מוקי לה בירוש' כרבן שמעון בן גמליאל דאמר כולן דילועין חורשין ובדלועין יונית היא מתני' ע"כ והוא ז"ל לא חש אלא לכתוב בקיצור מאי דשמעי' מירושלמי אבל פי' הסוגיא היא כך לסברתו דמעיקר' הודיענו ב' עניינים א' דריבוי נטיעות על הדילועין וב' דת"ק איירי אפי' בדלעת יונית והשיב על רבי מנא מאותה ברייתא דג' קשואין חדא דהרי הנטיעות מועטות והב' דתני אף קשואין דזעירי טפי (מדלועין) וקשה לרבי חנניא ותירוץ דההיא ברייתא לא אתיא אלא על סיפא פירוש דהיא אליבא דר' שמעון בן גמליאל ובתר הכי הדר ומייתא דברי ר' שמעון בן גמליאל וגם עליהם הזכיר את"ק וזו היא שיטתו דהש"ר ז"ל וגם רמב"ם אזיל בשיטתיה שהרי פסק דהלכה כרשב"ג ומכלל דפליגי וא"ת ואיך מצי למימר דרשב"ג איירי ביונית והא ההיא ברייתא תני ג' קשואין וי"ל דאהני ד' נטיעות וג' דילועין יווניות להחשיב בהדייהו ג' קשואין אבל התי"ט נראה דסובר דמאי דאמר הירוש' לא אתי אלא על סיפא לא קאי אברייתא אלא א"ר חנניא דברי ר"ח ארישא כד סבר אלא על סיפא דמתני' והכי אתמר רשב"ג אומר כל י' דילועין וכו' ר"ת בעי כו' וקשה טובא לפי' חדא דאי הקושיא אלימתא למאי דקאמר מתחלה מריבוי הנטיעות על הדילועין ובברייתא ממעטת הנטיעות למה לא הקשה רבי מנא גם על זה ועוד דמי מכרחינהו לפרש דמתני' בתרי מינים וכ"ש דברייתא דאתיא כוותיה תניא קשואין וא"כ אמאן נרמייה אי (לא) מוקמה כוותיה וא"ת משום דאיכא נמי נטיעות בהדייהו והיינו דאהני להו וכנ"ל לפי' הר"ש שאני התם דעדיפא לה האי סברא אליבא דרשב"ג כי היכי דליה וו איהו ות"ק בדלעת יוונית אבל לפי' התי"ט דת"ק מיירי בכל דילועין מאי דוחקיה דר"ח לאוקמי' רשב"ג דמתני' ביונית דוקא ולא כת"ק ולחדש סברא חדשה בההיא ברייתא דקשואין טפי הו"ל להשוותו רשב"ג לת"ק דתרווייהו בכל דילועין והוה א"ש ברייתא כרשב"ג וראיתי מי שישב דהתי"ט סובר דברייתא איתא אליבא דת"ק משום דהוו להו נטיעות מרובות אבל אין להאריך בביטול דבריו דודאי אין להשוות בשום אופן י' נטיעות וד' נטיעות דת"ק לד' נטיעות וג' דילועין וג' קישואין דגריעי טובא ועוד דאי ת"ק לא איירי ביונית אמאי לא נקט קישואין ועוד דלמה ליה לחזור ולהביא כל דברי רשב"ג די לו במ"ש דלא אתיא אלא על סיפא ועוד דמלת אתיא היא ל' נקבה והול"ל לא אתי א"נ לא אמר ועוד דרובה דמתני' כדתני רבי פלוני אומר הוא סי' למחלוקת ומי הכריחו לר"ח להוציא זו מן הכלל ועל הכל דברו אבות העולם הר"מ והש"ר וגם הרב ילוה עמם מפרשים הירוש' דלא כהתי"ט ואם אין כוונתו למאי דפירשתי לדעתו נסתרה דרכו מעיני:

ח הרע"ב ד"ה עד שיחולו וכו' תני בפי' עד ד' שנים לאשמועי' מילתא בטעמא דכיון דעד ד' שנים לא נהנה ממנו הרי היא לו כנטיעה בת יומא ואגב אורחיה הודיענו דעתו דס"ל נטע רבעי דאפליגו ביה תנאים וכדכתב התי"ט פ"ז דפאה מ"ו וטעמא דר"י עד שתעבור עליו שמטה אחת:

תי"ט ד''ה רע"א וכו' וכ"כ הר"מ וכו' לפסוק כר"ע גם הוא צריך טעם בכאן משום דר' יהושע רבו היה והלכ' כר"ע מחברו ולא מרבו כדמוכח בפ' הכותב והתי"ט לא זכר זה ולכן החשיב הענין (כדבעלמא) ולא היא אבל מה שצריך להבין מלבד ידיעת טעם פסקיו של הר"מ כר"ע וכר"ש מה ראה רמב"ם לערבם יחד שכתב והלכה כר"ע וכר"ש מפני שיש וכו' גם נדייק מה ר"ל הר"ם שיש בתוספתא דברים מסכימים עם דבריהם דמשמע שהם מענין אחר אלא שמתוכם יש סיוע לדבריהם ואין ספק אצלי שמה שסבר הכ"מ דהיינו מ"ש בירוש' וכדכתב התי"ט הטעם היא דהא דירוש' הכי איתא רבי אב"י אומר הגומם כרמו פחות מטפח חייב בערלה מפני מראית העין דברי חכמים עד שיגום מעם הארץ וכן הם חכמים דפליגי אדר' שמעון דמתני' דדין א' לחרישה בשביעית ולערלה משום זה זכר הרב הא דערלה נמי דכי הדדי נינהו וכדאמרי' בירוש' ראב"י ור"ש אמרו דבר א' והיינו דסבר הכ"מ דזו היא מ"ש הר"מ דברים מסכימים ואין להקשות דמה צריך ר"ע לסייעתא דראב"י דטעמא הוא משום דר"י רבו הוה וכנ"ל אבל לעד"נ דהר"מ לא כיון לזה דהול"ל מפני שיש בתוספתא אחרים סוברים כמותה ולא תלה הטעם בדברים ונ"ל דהיינו מה דתני' בתוספתא בריש מכילתין זקנה ונראה כנטיעה ונטיעה נראית כזקנה דלר"ע ולר"ש א"ש דמשכחת לה דלר"י הנטיעה היא גדולה מאד וכל נטיעה נראית לעין כזקנה אבל לר"ע א"ש דזקנה לא גדלה ונראית לעין כנטועה בת שנתה או