קול הרמ"ז זרעים לא

בגמר עבודה ולא ישהום עליהם אחר העבודה כהרף עין ע"כ ומוכח בהדיא דאסור להשהותן זמן מה לכתחילה אחר העבודה:

הרע''ב ד"ה וכן פשתן וקנבוס וכו' אלו הב' מינין דומים יותר זה לזה מב' מיני צמר דגמלים ורחלים וסד"א שכיון דדמו אהדדי לא יצטרפו לרוב להתיר ערבוב צמר עמהם קמ"ל ומש"ה תנייא להאי בבא דסיפא:

תי"ט ד"ה אלא וכו' וכרים וכו' זו משלו כי לא נמצא כן לא במפרשים ולמה בתרגום כי שם כרים תרגם תורין פטימין ואילים תרגם דכרין כתרגום איל בכ"מ ולא שאילים דכרין וכרים נקבות ועוד ששם כרים מושל למשל הנגידים ושרי חיילות כמ"ש הרד"ק בשרשיו ולפי התי"ט תשש כחם כנקבה:

ע"ש ומיהו י"ל וכו' ול"נ דלישתוק קרא מצמר דודאי אם היה שולחה למנחה לא ישלחם גזוזים וערומים דגגות גדול היה:

ד"ה אם וכו' בפ"ק דחולין וכו' לא סגי לן בהכי דהא תניא בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנה לנכרי וכו' ואי משום כללא דאחרי רבים לישתרי אבל טעם הביטול בצמר הטירוף הוא משום דאינו חשוב ובטל וכדכתב הר"מ בפ"י מה' כלאים בענין זה וז"ל ואין חוששין לנימות של צמר המעורבות בהם מפני שאינן חוטי צמר ע"כ פי' דחוטים חשובי ולא בטלי משא"כ נימוח ולתנא יש תירוץ אחר לבגד שאבד בו כלאים הביאו הב"י סי' רצ"ט ע"ע:

ד"ה אין וכו' דאילו בבגדי כ"ג וכו' אבל דין חיוב ציצית לא תני דפלוגתא היא אי כל מיני בגדים חייבים מדאורייתא או דוקא צמר ופשתים לבד והכי קי"ל אבל תנא לא איירי בפלוגתא וא"ת גם באבנט של כהן הדיוט יש מחלוקת בפ"ק דיומא י"ל דהא מיהא בדכהן גדול לא פליגי ודאיכא מעיל אפוד וחשן:

ב השירים והכלך וכו' בבא זו נראית מיותרת שכבר אמר לעיל אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים והכי הול"ל השירים והכלך אסורים מפני מראית העין וי"ל דב' מילי קתני חדא דאע"ג דשירים דומה לפשתן והכלך דומה לצמר אין השירים אסורים מדינא עם הצמר ולא הכלך עס הפשתן ועוד אשמועינן דגם הם כהם שירים וכלך אסורי' משום מראית העין כמו זה עם הצמר וזה עם הפשתן וכ"כ הר"מ רפ"י מה' כלאים והכ"מ דמסברא דלנפשי' אמרו ול"נ דמיתורא דמתני' למד כן א"נ דאכפל תנא בהאי יתורא לאשמעי' היתרא להכא וכגון בזמנינו זה כדכתב הר"ב והוא מדברי הרא"ש ובהכא ניחא לי דהא קי"ל דכל דבר שנאסר במנין ואפילו שנאסר מפני איזה טעם אעפ"י שבטל הטעם צריך מנין אחר להתירו וכמו שהוא איסור סתם יינם וחלב שחלבו עכו"ם שאע"ג שאין שום ניסוך בזמן הזה וגם יש כמה מדינות שאין שם דבר טמא מ"מ הגזרות במקומן עומדות ומ"ש הכא דהתירו כל מין משי אלא דמתני' דייקו דמש"ה תני אין בהם משום כלאים כלום לא גזרו עליהם מעיקרא משום גזרת כלאים שבתורה וכמו שגזרו ביין של עכו"ם או בחלב משום סייג ומשמרת לתורה וה"נ בכרים וכסתות ואיירי דוקא בקשים והריקנים וכו' כדכתב הר"ב:

אין עראי לכלאים פי' והוא שנהנהו דרך עראי ול"מ האי אלא אפילו למכס דהוו ליה ב' מילי דהיינו עראי ולא נהנה אפ"ה אסור. הרע"ב ד"ה ואפילו וכו' ול"נ לגנוב וכו' כיון לדעת הרא"ש בכלל מ"ש משמו עד סוף הדיבור:

תי''ט ד"ה השירים וכו' ל' אחר וכו' פי' אחר הוא שפי' פסולת של משי ואינו זה הבא ממדינת הים דעיקר הוא ולא פסולת אבל אין מזה תפיסה על הר"ב שכלך כולל כל מיני משי:

ד"ה לגנוב וכו' וכתב בכ"מ שנראה וכו' והא דאמרי' בפ"ק דיבמות דף ד' אי כתב רחמנא לא יעלה עליך הו"א כל דרך העלאה אסר רחמנא ואפילו מוכרי כסות כתב רחמנא לא תלבש שעטנז דומיא דלבישה דאית בה הנאה כו' והר"מ כתב שאפילו שאינו מהנהו כלום לוקה ונ"ל דלבישה דקאמר פי' סתם לבישה דלהנאה עבידא אבל קשה דמאי חזית דהחמיר בכל מין לבישה ואפי' בלא הנאה משום דכתיב לא תלבש העלאה נמי הא כתיב לא יעלה עליך ולתסור כל מין העלאה אפי' במוכרי כסות וי"ל דהעלאה ילפא לקולא מלבישה בע"כ דאלת"ה ליתסר אהל שהוא כלאים לישב תחתיו דאינו כן כדאמר בירוש' דלא מיתסר אלא העלאה שהוא דרך לבישה אבל לבישה לא ילפא כלום מהעלאה ולפיכך כל הלבישה אסורה ולא כל העלאה כנ"ל לפי דברי הכ"מ אבל צריך ליתן טעם איך נלמוד קולא מלבישה מענין הנאה והיא תאסר אפי' בלי הנאה דאין דבר נותן מה שאין בו ונראה דלבישה כבר היתה בכלל לא יעלה ואז נאסרה אפי' בלי שום הנאה ואין סברא שישוב הפסוק ויפרטנה לא תלבש ושיהיה להקל ודו"ק. ד תכריכי המת וק"ל חדא דמאי רבותייהו דכלאים דאשמועי' בהו דמתים פטורים מן המצות וכ"ש דמאי קמ"ל דהחמור מותר בכלאים וקושיא זו אליבא דהר"מ דמשוי מרדעת לכרים וכסתות ונלע"ד דמתני' אשמועי' נמי הא דתניא בברייתא המת והבהמה אין בהם משום כלאים ופי' הר"ם המת והבהמה שהיו מלובשים בכלאים מותר לנשאם על כתיפו ובהכי ניחא מה שהוקשה לתוס' בנדה דף ע"א דתני' התם בגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנו לנכרי ולא יעשנו מרדעת לחמור (מטעם שכתב הר"ב) אבל עושה ממנו תכריכים למת אמר רב יוסף זאת אומרת מצות בטלות לעתיד וכו' והקשו תוס' אמאי לא קאמר, מלתיה אמתני' דהכא ותירצו דמהא דהכא לא משמע אלא שכ זמן שהוא מת אין עליו שום איסור כלאים אבל הכא דקתני דלכתחילה עושה לו תכריכים מכלאים אעפ"י שכשיעמוד לעתיד יעמוד בלבושיו שנקבר בהם ש"מ שמצות בטלות ל"ל עכ"ל:

ותמיה לי דכיון דמתני' מתרת כלאים למת ורב יוסף ס"ל התם דאפי' לקוברו בהם מותר א"כ הו"מ למימרי' אמתני' אבל לדידי ניחא דמתני' עיקרה להתיר נשיאת המת בכלאים:

הרע"ב בד"ה תכריכי וכו' שהמת נקבר וכו' כתב כן לאפוקי ממ"ד שעשויי' לספדו ולא לקברו:

ד"ה ומרדעת וכו' קשה יותר וכו' לא כן דעת הר"מ כי הוא השוה המדות וכתב גם במרדעת ובלבד שלא יהיה בשרו נוגע בה וכן פסקו הש"ע סי' ש"ע סעיף ח' ואין שם טענה מדלא תנייה תנא בהדיה דסמוך אמאי דתני לעיל:

תי"ט ד"ה תכריכי וכו' חפשי מן המצית וכו' ואין לחוש משום לועג לרש כדאמרי' גבי ציצית דרמינן ביה תכילת' דשאני ציצית דשקולה ככל המצות א"נ משום דלבישה לא מיתסרא כשאין שום הנאה ואין המת מתהנה אבל אין תירוץ הב' עולה להר"מ דאסר מין לבישה כנ"ל וגם לפי מה שאמר בברכות מאותה ריבה שהיתה קבורה במחצלת נראה דיש הנאה למתים מן הלבישה ותירוץ הא' עיקר לכ"ע ולעד"נ דיש חילוק גדול בין הטלית ציצית ללבישת כלאים דאם לא יטילו ציצית בתכריכין נמצא לועג לרש כשיעברוהו עליו החיים שהדבר ניכר שאין לו ציצית בתכריכיו ובגדי החיים העוברים מצוייצים דאין אסור ליכנס לבית הקברות אלא דוקא כשהציציות נגררים על הקוברת וכההיא דברכות דפ"ג דאמר דלייה דלא לימרו וכו' וכמ"ש בא"ח סי' כ"ג אבל לבישת הכלאים הוא דבר בלתי עיקר ואפי' יעברו עליהם החיים אין בזה לועג לרש ואחרי כתבי זה מצאתיו בס' תורת האדם להרמב"ם ז"ל דף ל"ב ע"ג וז"ל ומיהו אפי' בכלאים גמור מותר דתנן בפ' בתרא דכלאים תכריכי המת וכו' אלא דאפילו הכי אין הדבר עיקר ומתפרסם לכל בטלית בלא ציצית וכו' וגם הר"ן כ"כ בפ' כל שעה ועי"ל דלא מקרי לועג לרש אלא כשהוא עושה מצוה או לומד בפני המת והוא כלועג עליו לומר אני עושה מה שאין אתה יכול לעשות אבל הכא דאיירי בשב ואל תעשה שהרי אינו לובש כלאים אינו לועג דכמה מיני בגדים יש בעולם:

ד"ה לא יתן וכו' וטעמא וכו' לא זכיתי לטעום טעם זה דהא במוכרי כסות התיר מטעם דלא לובשים אלא מעלים וכנ"ל וכ"ש מרדעת שהיא קשה ועשוייה לבהמה והרב בית ישראל כתב דמאחר דמתכוין להצילו מטינוף הזבל מקרי מכוין להנאתו ע"ב אבל מתני' נרא' דלא דייקא כוותי' דלא שייך למתני אפי' אלא בדבר שהוא מותר אלא דנאסר אטו דבר איסור כההיא דלעיל סוף משנה ב' אפי' וכו' ר"ל שאינו מכוון לשום הנאה אפ"ה אסור משום גזרה ויש עוד להקשות לפי הש"ר וטעמו דדחו ההיא דלעיל מהלכתא והתירו בלבישה מה ראו לאסור מרדעת על כתפו להוציא הזבל כיון דפסקו כר"ש בדבר שאינו מתכוון דשרי ונ"ל דכיון דממילא ניצול מטינוף הזבל כמ"ש הר"ב בית ישראל הו"ל פסיק רישיה דמודו ביה ר"ש משא"כ בההיא דלעיל דמיירי אפי' ע"ג יו"ד בגדים דאינו נהנה כלום כמ"ש הר"מ בפי' ונוסף עוד ליפטר בו ולכן אוקמוה כמאן דאסר באין מתכוין דלא קיימא להו כוותיה אבל הא דהכא איתיה אפילו כר"ש משום דהוי פסיק רישיה ובהכי יש ליישב תמיהת רבינו ירוחם על הרא"ש במאי דאסר כריכת חבלי צמר ופשתים הקשורים וכרכן ע"י והתיר במוכרי כסות אפילו בלבישה כמ"ש הר"ב די"ל דשאני התם שהוא לבוש בגדיו הצריכים לו ולובש בשהייה מועטת להראות לקונה ובאותו הזמן מועט אינו מוכרח שיתחמם אבל בהנהגת בהמות בחבלים ושהם על בשרו ממש א"א שלא יתחמם ואע"פ שאינו מכוין לכך לא עדיף ממטפחת הספרים שמניחה בחיקו ומתחמם כנ"ל אליבא דהרא"ש וסיעתיה אבל להרמב"ם כבר כתבתי לעיל מה שנ"ל לפי סברתו:

ה ובלבד שלא יתכוונו ובענין דלא הוי פסיק רישי' כגון שהוא לבוש מלבושי' אחרים להגין עליו מפני החמה ומפני הגשמים תו' שבת דף כ"ט:

הרע"ב ד"ה מוכרי וכו' לובשי בגדי כלאים וכו' מההיא דפ"ק דיבמות הנ"ל משמע דמוכרי כסות איירי בהעלאה דאמרינן הו"א כל העלאה אסר רחמנא ואפי' מוכרי כסות וי"ל דההיא לבישה חשיבה כהעלאה:

ז מחוף הים פי' הר"ב מחוף הים שבמדינת הים וכפיר' בירוש' והא דלא תני מחוף מדינת הים דא"כ הו"א דווקא באים מן החוף לבד דהיינו מקום שבחוף קמ"ל וממדינת הים שר"ל כל המדינה אף שרחוקה מהם ואי תני ממדינת הים הו"א דהבאים מחוף שלה ניחוש שמא ממקומות אחרים באו לשם לכך תני נמי מחוף הים לאשמועינן דליכא האי חששא:

הרע"ב משנה זו נשנית וכו' וכן אמרו בירושלמי: