קול הרמ"ז זרעים ל

ד"ה כלאי בהמה אסורים וכו' בבא זו נרא' מיותרת שכבר שנינו כלאי בהמה אסורים מלהרביע ונ"ל דאי לא (תנא) הוה מוקי לה דמ"ד א' הן ובבא קמייתא הוה מוקי לה בכלאים גמור' דלא שייכי להדדי לא מן האב (ולא מן האם) א"נ הוה מפרש לה דמאי דאסר ברביעה היינו בב' בהמות כשור וחמור שהרי כל בבי המשנה איירי בין באיסור פועל הכלאים ובין באיסור או היתר הכלאים שנעשו כגון כלאי הכרם אסורים מלזרוע היינו איסור הפעולה ואסורין בהנאה הוא איסור הדבר הפועל וכך הייתי מפרש כלאי בהמה אסורים מלהרביע היא איסור הרביעה ודו"ק:

תי"ט ד"ה כלאי וכו' ולא שיהנה וכו' מאי ליתהני בזה ול"נ דל"מ קאמר ל"מ לגדל ולרכוב עליו או לאוכלו אם יצא מן הטהור אלא אפי' להעמיד זה אצל זה ואפי' דאם נזקקי' זה לזה מותר להניחם אעפ"י שנרא' דמקיי' מין של כלאים דדכוותיה אסור בזרעים שהרואה כלאים בשדה ולא חש לעקרו נקרא מקיים כלאים אבל הכא שרי:

ד"ה אסורים וכו' פי' שהם וכו' אגב חדא תרתי קמ"ל מאי דקתני בתוספתא במקום אין משיבים מן המלך תני התם אין משיבי' מן התקוע פי' הש"ר תוקע עצמו לדבר הלכה ור"ל שונה בתורה ואינו מקיים כדפי' רש"י ביבמות ק"ט ב:

ע"ש משום דק"ו מעיקרא וכו' עיין לקמן מ"ש בזה אבל במ"ש הרא"ש ז"ל ק"ל דב' לבושים א' דצמר וא' דפשתן מותר ללבשם ולקשור עליהם אזור ואפי' למאן דמחמיר מתיר בקשר שאינו של קיימא וכנגד כן אסור בב' בהמות דא"כ לא מפריך הק"ו ונלע"ד דטעם דקמאי היינו משום דנראה מסתמא דירוש' דלא ניחא ליה הק"ו שהרי מקשים וחוזרים ומקשים ושנויי דאיסור דחויים הם וטעמא משום דאין תערובת צמר ופשתן שוה לשל פרד דאינו בפועל אלא בכח:

ע"ש נ"ל פלוגתא דרבוותא איהו כמ"ש הטור בסי' רצ"ז והזכיר בעל המפה ס"א ומ"ש הר"ב מאזהרת ההנהגה מב' פרדות היינו דוקא כשאינן דומות באזנים וזנב וקול כדאמרינן בגמרא ופסקוה פוסקים:

ב תי"ט ד"ה בהמה וכו' והרא"ש חולק עליו וכו' א' מטענת הרא"ש על הר"מ היא דמתני' כוללת כל המינים יחד ומשמע שכולם שוים כמו שהביא הב"י סי' רצ"ז ואח"כ כתב וסמ"ג כתב דיש להביא ראיה מהתוספתא וממתני' דכלאים ע"כ ומתני' זו היא היא הדא דידן וממנה טוען הרא"ש והו"ל לב"י לפרש איך הסמ"ג מביא ראיה ממנה אבל כד תידוק מינה היא ראייה גדולה דגרסת הסמ"ג במתני' היא משונה משלנו ואין ספק אצלי שגם היא היתה גרסת הר"מ והיא זו טמאה עם טהורה וטהורה עם טמאה טהורה עם טהורה וטמאה עם טמאה והרי שהפך הסדר המחוייב להסדר דהיינו להשנות בתחלה השוים זע"ז וכמו שהתחיל בהמה עם בהמה וחיה עם חיה וכו' והיא ראייה מוכחת דה"פ ממתני' כלאי בהמה אסורים זע"ז והדר מפרש בהמה עם בהמה וכו' עד וטהורה עם טמאה אבל משם ואילך דהיינו ב' בבי בתראי אין בהם אלא איסור דרבנן ובהכי דייקא. ע"ש כי לא מצאנו וכו' זה ההכרח לא ישובח דמשמע דאי אשכחנא גזרה זו לא תקשי להר"מ ולא היא דכיון דאקשי מדוד ומבניו למפרך ק"ו משמע דמדאורייתא אסורים ב' מינים טהורים דהא ק"ו מן התורה הוא ויותר הו"ל לתי"ט להביא ראייה מן הק"ו עצמו ואם כוונתו דאיסור הנלמד מק"ו הוא מדרבנן ושם גזרו על הרבעת כל מיני טמאים ומזה גמר הק"ו לאיסור תערובת' בפרד ל"נ חדא דהויא גזרה לגזרה דפרד אסור משום הנהגת ב' טמאים וב' טמאים משום טהורה עם טמאה דאלת"ה אמאי ליתסר הפרד כיון דליכא למיחש למידי התינח טמאה עם טמאה משום טמאה עם טהורה ועוד דאי הויא גזרה לא הוה מקשי' מדוד דדילמא הוא וב"ד בטלוה ועוד דהמלמד הוא מן התורה דהיינו תערובת צמר ופשתים וא"כ כוונת הירוש' היא לאסור מן התורה אבל נ"ל דאין משם תפיסה להרמב"ם שהרי עיקר טעמו ז"ל הוא מן התוספת' שהביא הר"מ דתני לא יקשור סוס לפרד ופרד לחמור וחמור לערוד וכו' ואם עשה כן ר"מ מחייב וחכמים פוטרים ר"ל פוטרים מן המלקות כמ"ש סמ"ג והשתא איסי שהוא העושה ק"ו ס"ל כר"מ ומש"ה לא קי"ל כוותיה דרבנן לא חשבי האי ק"ו שנמנה על איסור ב' מינים טמאים ולא ס"ל כן וכל מה שהקשו על איסי הוא לפי דבריו אבל אין קי"ל כחכמים:

ד"ה ולמשוך וכו' אבל הכא נראה וכו' ולש"ר והר"ב נראה דא"כ ליתני להנהיג דגם המושך בכלל הנהנה ומש"ה כתבו דאגב אורחיה אשמועי' התנא האי מילתא ונפקא מינה לענין קנין כדאמרינן בב"מ ועוד דניחא להו דלמשוך קאי אאדם המושכים דוגמת להנהיג וגם לחרוש מצי קאי אגברא כדלישנא דקרא ל"ת בשור וכו' והשתא כל הג' מוסבים לאדם אבל להר"מ הב' מדברים בבהמה והג' באדם ועוד דלר"ב כל הג' הם בבהמה מבלי דבר אחר ולהר"מ חסר הדבר הנמשך אבל למשוך דסוף פרקין ע"כ כהרמב"ם ועוד דלפי הר"ב אשמועי' תנא דאע"ג דאין דרכו של גמל בהנהגה חייב אבל להר"מ לא הודיענו זה ויש לבעל דין לחלוק ולומר דכל שאינו כדרכו פטור והוי כלאחר יד:

ג הרע"ב ד"ה ר"מ וכו' ואין הלכה כר"מ ואע"ג דאמרינן בב"מ דשמואל תני וחכמים פוטרים דמשמע דכן הלכה עיין מ"ש הכ"מ פ"ט דה' כלאים:

ד וכן הנולדים הדר ותני האי בבא משום סיפא דבעי למתני הנולדים מן הסוס עם הנולדים מהחמור ושמא הא קמ"ל דלא נימא דסוס דאלים גובריה מן החמור דיהיה משונה ודניחוש לזרע האב ונ"מ לסוס בפרד דאי אב הפרד סוס ס"ד דלישתרו:

הרע"ב ד"ה אעפ"י וכו' דבתר זרע וכו' לאו דוקא דלגבי האבות מספקא ליה ומש"ה אסורים דשמא אין חוששין דלחנניה דס"ל דחוששין לזרע האב מותרים זע"ז:

תי"ט ד"ה אעפ"י וכו' בעי לפרושי וכו' כמה ארכן הוא התי"ט בהזכרות כל הסוגיא ללא צורך וכמה קצרן הוא שלא פי' תירוץ קושייתו במה שלא הביא מאי דמסקי' התם דר"י ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב אי לא וכיון שכן התיר דוקא באביהן חמור דמותרים ממ"נ וכמ"ש בסמוך אבל אבוה דחד חמור ואבוה דחד סוס אסורין משום דשמא חוששין לזרע האב והשתא מתני' דפ"ק הסוס והפרד אתיא אליבא דר"י וכ"ש אליבא דחנניה ופשיט ליה דחוששין ומשום הכי תנייה בכלל כל אותם שהם כלאים זה בזה ובפלוגתא לא איירי דאי לר"י לא דמי סוס ופרד לכל אינך דבהדייהו דעלייהו לקי ולא על סוס ופרד דשמא אין חוששי' לזרע האב והיינו אליבא דהרא"ש דאוסר בין בהרבעה ובין בהנהגה כל ב' מינים מדאורייתא כדלעיל מ"א ולדידיה מתני' דפ"ק איירי בכל מיני כלאים אבל להר"ם ההיא דפ"ק איירי דוקא בהרבעה:

ע"ש ולא דמי לחציו וכו' ולעד"נ דשאני טובא משום דחציו עבד אפשר להפרד ממנו אותו החצי בשחרור או בכסף א"נ לעבוד את רבו יום א' ואת עצמו יום א' וכיון שכן הוו להו שני החלקים כמופרשים משא"כ בדמתני' דמבולבל זרעים משעת הורתו ולא יתחלקו לעולם והרי הם מין אחד וכבריה בפני עצמה ועי"ל דשאני התם מבעל חי משום דלאדם יש דעת ונותן לבו שחציו עבד וחציו בן חורין ורמו עליה מצות ענין זה דהיינו בשפחה חרופה וג"כ חציו עבר שקידש אשה מקודשת מספק וא"כ לא שייך לאחשובינהו בריה בפני עצמו כמ"ש באנדרוגינוס אבל בב"ח שאין בהם דעת ואין טעם להפריש ולהבחין בהרכבתם:

ה הרע"ב ד"ה והרמך מותר וכו' אהרכיבו עם הסוס כ"כ הר"מ בפ"ט מה' כלאים:

ד"ה אדני השדה חיה הגדלה וכו' אמרו בירוש' וקוראים אותו ברנש דטור:

ו ערוד לא ערביה עם הפיל והקוף משום דלעיל פליגי בשור בר וקמ"ל דבערוד כ"ע מודו אבל בפיל וקוף לא יש ס"ד דלא ליהוו חיה ומשום דמשונים שנאם יחדיו:

ולהנהיג איידי דתני לעיל ולהנהיג תניי' נמי הכא דאלת"ה הול"ל ולנהוג כנ"ל אליבא דר' אפרים שאוסר לרכוב על סוס למשוך כלב בחבל אחריו אבל לפי אבי העזרי דמתיר א"ש להנהיג עיין בטי"ד סי' רצ"ו:

הרע"ב ד"ה ואדם וכו' אבל אתה וכו' ובהכי ניחא דלא נאמר לא תחרוש או לא יחרוש שור וחמור אלא כלל את האדם בפועל החרישה ללמד דעם שור וחמור אי אתה חורש אבל בא' מהם מותר:

תי"ט ד"ה מין בהמה וכו' לענין כלאים לא נ"מ וכו' נ"מ טובא גם לכלאים שהרי אווז של יישוב עם אווז הבר אסורים משום כלאים וקמ"ל תנא דאין כן שור הבר שעיקרו היה מן הישוב כדקאמר הר"ב ולרבי יוסי אסורים מפני שזה חיה וזה בהמה ומה שלא פירשוהו הר"מ והר"ב לענין כלאים היינו משום דפשוט הוא דלכך שנאו התנה בכאן דאילו הוה עיקרו לדין חלב ודם הו"ל לשנותו במס' חולין אלא ודאי דלענין כלאים נשנה כאן וכ"כ הר"מ בפ"ט ואגב רישא תני שארא:

ד"ה למשוך וכו' צל"ע וכו' מסייע ליה לרב כמ"ש לעיל מ"ב דדוקא לעיל דמיירי בבהמות הקדים לחרוש דשוה בכל הבהמות ואח"כ חיבר למשוך לוהנהיג לומר האי כי אורחיה והאי כי אורחיה אבל באדם שהכל שוה בו הקדים למשוך לגלויי על דמ"ב:

פ"ט מ"א ואינו מטמא בדין הוה למסמך בבא דכהנים לדרישא דתרווייהו בלבישה ועוד דתרווייהו כלאים דבבה"מ מותרי' ונגעים מיירי או בצמר או בפשתים ונראה דאדרבה משום הכי שנאו בנתים לאשמעי' דגם בבגד כלאים יש דין נגעים כדילפי' בת"כ וכתבו הר"מ בפי"ג מה' טומאת צרעת א"נ י"ל דדוקא בב' בבי קמאי כתיב בהדיא צמר ופשתים משא"כ בבגדי כהונה:

לשמש בבה"מ פי' דוקא לשמש בעבודה אעפ"י שהם בבה"מ לא הותרו בשעטנז אלא בשעת עבודה וכדכתב הר"מ בפ"ח דה' כלי המקדש ואף על גב דהשיג עליו הראב"ד מהא דתני' בפ"ז דיומא דף ס"ט ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם כבר יישבו הכ"מ ואמר די"ל לדעת רבינו דההיא ברייתא לאו משום כלאים קאמר אלא משום שמוש בבגדי כהונה וכו' ויש הכרח גדול להר"מ בפ"ב דקדושין דף נ"ד אהא דתנינן ובהקדש במזיד קדש בשוגג לא קדש אמרי' משנתינו בכתנות כהונה שלא כלו הואיל וניתנו ליהנות בהם לפי שלא ניתנה תורה למ"ה ופירש"י שיהיו כהנים זריזים כמלאכים להפשיטה