קול הרמ"ז זרעים כט

ה איזהו אילן סרק יש לדקדק דאמאי הפסיק בין זו למ"ג דמיד בתר וכן המדלה על מקצת אילן סרק הול"ל איזהו אילן סרק ובמאי דפרישית לעיל א"ש דנטריה עד הכא לאפוקי מדר"י דמפליג בין תאנה לסדן ש"ש דלת"ק כיון דעושה פירות אפילו אין סתמו לזה הסדן מ"מ אילן מאכל הוא וכדפסק הר"מ וכ"ש דב' תנאי אחריני לא אתו כוותיה:

ו וכל מדות בירושלמי מקשי' מפ"ז דמנחות דתנן ששה עשרונים ועדויין ועוד מפרק ד' דתרומות דתנן בק' ועוד ומשני דהתם במדות והכא באמות ומזה נראה דל"ג במתני' מדות שאמרו חכמים בכרם דאי גרסינן בכרם לא ק' מודי לא ממנחות ולא מתרומות דלא איירי בכרם:

הרע"ב ד"ה ח"א ועוד נותנין וכו' אע"ג דלית הלכה כר"י ן' נורי בעיקר דין העריס כדכתב הר"ב לעיל פר"ב מ"מ לענין פסקי עריס נראה דהלכתא כוותיה וכ"כ הר"מ בפי' וז"ל מותר לו לזרוע ביניהם לאחר שירחיק אמה וכ"כ ג"כ בחי' [אע"ג דשם פי' פסקי עריס באופן אחר] ומש"ה הזכיר הר"ב בכאן סברת ריב"ן ומה שהזכיר סברת ת"ק דר"פ היינו לאסבורי סברא למאי דמקילינן בפסקי עריס אולי מייתי דאפילו המחמיר דאיהו ת"ק מיקל בפסקי עריס ואף די קי' לקולא זו ממתני' דלא שייך למתני וזורע את המותר כשיעור טפח ובמאי דכתיבנא כל דברי הר"ב מוצרכים לענין:

ז הרע"ב ד"ה ר"י וכו' אימא לא וכו' אין להקשות דכבר שמעי' להא מר"פ מדברי ריב"ן דהא כתב הר"ב דרבי יוסי סבירא ליה כוותיה והתם איירי בכותל א' דדלמא ר"י לא ס"ל כוותיה בדין עריס אלא כתנא קמא דחשיב ליה ככרם:

פרק ז מ"א הרע"ב דר"ה הארכובה וכו' וה"מ וכו' צריך ליתן טעם למה השמיט הרמב"ם חילוק זה בפ"ח סימן יו"ד וכתבו בפי' המשנה ושמא י"ל שהבליעו בנעימות לשון במה שהתחיל ואמר גפן שעלה העץ שלה מן הארץ מעט ואח''כ נעקם וכו' שבאמרו שעלה העץ מעט הראה דמיירי בין העיקר נראה ומינה דדייק ששם עלה הרבה ששם הוא עיקר המדידה ונ"ל שתפס דרך מתני' שגם מלשונה משמע כן דתני הארכובה שבגפן דקאי אגפן דרישא הנברכת תחת הארץ ומסתמא אין עיקר הא' נראה:

תי"ט ד"ה אפילו וכו' משום הברכת וכו' אי משום הא אפשר להלאות חלל הדלעת עפר דבהכי ליכא משום אילן בירק דאין דרך הרכבה בכך אבל משום זרעים בדלעת ע"כ צריכה להיות יבשה דאי לא יכנסו שרשי הזרעים העליונים בתוך הדלעת והוי ירק בירק ועי"ל דמלתא פסיקתא נקט לכ"ע דהא ר"י מתיר אילן בירק וירק באילן כנ"ל פ"א מ"ח וכמ"ש התי"ט:

ב הרע"ב ד"ה גפן וכו' אם זרעו וכו' פלוגתא היא בירושלמי י"א כמ"ש הר"ב ור' בון סבר דע"ג זמורה מקדש אבל תוך אויר יו"ד אסור ואינו מקדש והש"ר הזכיר המחלוקת ולא הכריע ובודאי ק"ל דנראה דפי' המשך לענין אויר מתנייה משום דאמרינן התם בירושלמי אר"י הוינן סברינן כרם יש לה אויר גפן יחידית אין לה אויר מן מה דאמר רבי בון וכו' הדא אמרת אפי' גפן יחידית יש לה אויר ע"כ והש"ר הזכיר כל המימרא ונראה מפי' מתני' כר' בון וכדמוכח מן הירושלמי:

תי"ט ד"ה גפן וכו' וא"כ אפשר וכו' על דברי הר"מ החלוקים בפי' ובחי' אנו מצטערים אלא שבא לחלוק עלינו את השווים שהרי הר"מ האריך בלשונו וז"ל גפן שיבשו העלין שלה ונפלו בדרך שתיבש הכרם במי הקור וכו' ודקדק הכ"מ דדוקא קאמר שיבשה כדרך היבשות בימי הקור שאין ניכר במה היבשות וכו' דאלת"ה הול"ל גפן שיבשה אעפ"כ אסור לזרוע וכו':

ג מותר חרבן הא דלא תני קרחת הכרם משום דאיירי דאין שם אלא ט"ו אמות כדפסיק הר"ב וסתם קרחת יש בה י"ו אמה כדתנן רפ"ד:

ועבודת הגפן לא תני אמה בגפן משום דפליגי לעיל רפ"ד בכמה היא עבודת הגפן אבל בכרם הוא ד"א לכ"ע:

תי"ט ד"ה ה"ז וכו' דמדלא כתב כלאים וכו' הוצרך לזה משום דכלאים איצטריך לגופיה אבל לא הדק היטב דאי כתב כלאים בכרמך הו"א דחייב בזרוע חטה ושעורה אצל הגפן הנטועה כבר ולהכי איצטריך לא תזרע כרמך לומר שעיקר האיסור כשגם הכרם שייך בו זריעה דהיינו חרצן מיהו סיומא דדיוק' הכי מסתברא דמדלא הקדים כלאים לכרם לא תזרע כלאים כרמך נפקא ליה ואין להקשות ממ"ש הרמב"ם פ"ג דה"כ והביאו התי"ט לעיל פ"ב מ"ח דבכלאי זרעים אינו חייב אלא הזורע בשדהו דוקא מדכתיב שדך לא תזרע כלאים ולא נאמר הארץ ל"ת כלאים דשאני התם דהתחיל במיעט ואי הוה בעי לאסור גם לאחר הול"ל הארץ אבל בכאן קדם האיסור כולל ואמר לא תזרע ועי"ל דמ"ש הרמב"ם פ"ג הנ"ל הוא לפי מסקנת דדינא דה"נ קי"ל כר"י ור"ע דאין אדם מקדש דבר ש"ש והיינו משום דכתיב כרמך ולא כרם אחר כדכתב הר"ב וה"ה בכלאי זרעים דכתיב שדך ולא שדה אחר:

ו משישקע ואז אסור מן התורה אבל אם לא נשתקעו הבעלים אלא שנתיאשו אינו אסור אלא מדרבנן:

הרע"ב ד"ה קוצרו כו' יוסיף מאתים במועד אז וכו' גם הכ"מ הזכיר זה אבל לבי מגמגם דאין בזה נתינת טעם למה שהתירו לקצרו במועד כמו שהוא הטעם דמראית העין שהקדים משום דאם לא יתירו לו לקצור במועד אף דיוסיף עדיין למה יאסרו שאין זה דומה לכשיחזור אלקטנה או שסיערתו הרוח לפניו דמדעתו הניחו שיוסיף אדרבה דומה הוא לסיערתו לאחריו דלאו בידו לתקנו וכדתנן בסמוך אם אירעו אונס מותר ומ"ש הר"מ פ"ה ואם נשתהה הזרע עד שהגיעו לעונת שיקדש ה"ז קידש היינו אם נשתהה מדעתו כיון שהתירו לו לקצרו:

ז וכן בירק דסד"א דכיון דדרך הירק להתפשט ולנטות הו"ל לאסוקי אדעתיה:

תי"ט ד"ה יגדור וכו' נשברו וכו' ולכן פי' הרמב"ם שעלעלה מלשון צלע שתרגומו עלעלא ומצינו לו חבר בלשון הברייתא דחולין דף כ"ב מאימתי בני יונה כשרין משיעלעלו ופי' מכי שמיט גדפייהו ומוציאים דם וגם שם פי' תוס' מלשון צלע ור"ל משמט ויעקר צלע שלהם שזה טבע פועל הכבד לשמש בהפך הפעולה כמו ודשנו את המזבח וזולתו והכוונה שבכח הרוח נשמטו הפארות מחי' בנוף הגפן ועיין עוד בסמוך:

ע"ש על התבואה חמיר וכו' טפי חמיר לן קושייתו דאטו לא שני ליה בין אונס לרצון דסיכוך האוסר הוא הנעשה ברצונו ונטיית התבואה ממילא אתייה ומש"ה תנן מחזיר ואינו מקדש הא אם לא החזירו מקדש הא למה"ד לדתנן לעיל ואם הלך החדש יחזירנו ואת"ל כפי' הר"ב שאפילו לא החזיר אינו מקדש ומחלת בין נט ית העלין תחת הגפן לבין עמידת עיקרן הרי החלוק גדול לתרץ תמיהת התי"ט ומינה דנחלק ממילא בין רישא דתני יגדור לסיפא דתנן יחזיר כי הרוח עלעלה ע"ג התבואה ממש ולכן יגדור מיד ואם לא גדר ובלי אונס פשיטא דאסור אבל בסיפא דנטו העלין די לו בחזרה אך לעד"נ דהרמב"ם לא ס"ל כך דא"כ לא היה נמנע מלהזכיר חילוק זה ומ"ש התי"ט דלא הזכירו משום דממילא משתמש תינח בדין החזרה דנלמוד אותו מההיא דלעיל אם הלך החדש יחזירו אבל דיוק הר"ב דאם לא החזיר אינו מקדש אי סבירא ליה כוותיה לא הוה שתיק ועוד דא"כ הו"ל מחלוקת גדול בין בן עזאי דתני יספר אפילו מה שנטה מעצמו ובין ר"ע דאמר יחזיר דמתיר אפילו לא יחזור דמתני' כוותיה ודאי:

ח אינו מקדש אבל אסור לכתחילה ומכין אותו מכת מרדות כ"כ הר"מ פ"ה וכתב הכ"מ דמדייוקא דמתני' למדנו אבל עיקר הדבר הוא במנחות דף ע' ומשם למדו וכמ"ש הר"מ עצמו רפ"א דה' כלאים:

תי"ט ד"ה אסור וכו' דלתני קדש וכו' ונ"ל דקתני אסור משום ר' שמעון וכלומר דאף איהו מודה דהעברה אסורה אבל לדידן יש חילוק בין העברה גרידא להנחה תחת הגפן דהעברה לבד אוסרת הזרעים והנחה מקדשת והא והא כשהוסיף במאתים שאם לא הוסיף בק"ק אסור לכתחילה ככל חצי שעור אבל אין הזרע נאסר וז"ש הרמב"ם אסור לעבור בעציץ נקוב שזורע בו ירק בתוך הכרם ואם הניחו תחת הגפן ונשתהה שם בארץ כדי להוסיף ח' בק"ק ה"ז קידש ע"כ דוק שבהעברה לא הזכיר תוספת שאז אין הזרע נאסר (ולא כמ"ש התי"ט) אבל אם הוסיף אסור הזרע וזה פשוט ולא צריך לאמרו דלמה לא יאסר ולא הצריך לפרש כי אם הנחה תחת הגפן לומר שקידש הכל דאז גם הכרם ינק מן הזרעים ועי"ל דאין קושי מדתני אסור דה"נ תנן לעיל פ"ה מ"ו במחזור אלקטנו אם הוסיף בק"ק אסור והוא קדוש וכ"כ הר"מ פ"ה:

פ"ח מ"א כלאי משום דסליק מינייהו פתח בהו א"נ משום דנפישי מאחריני באיסורים ופוחת והולך כסדר:

ומותרין באכילה הר"ב לא פי' טעם אכילה זו ואין לומר דסמך אמאי דקדם באיסור כלאי הכרם דמדגלי רחמנא בהו דאסירי מכלל דשל זרעים מחרים דהכי הוה בעי' למימר בחולין דף קט"ו ומקשינן דלמא דכלאי הכרם אסירי אף בהנאה וכלאי הזרעים בהנאה שרי אבל באכילה אסירי ומסקי דאיתקש לכלאי בהמה דכתיב בהמתך ל"ת כלאים שדך ל"ת כלאים מה בהמתך היוצא ממנה מותר באכילה אף שדך היוצא ממנה מותר וכלאי בהמה גופייהו נפקא לן דשרו מדאסר רחמנא כלאים בבהמה לגבוה כדילפינן מקרא דשור או כשב או עז כי יולד פרט לכלאים מכלל דלהדיוט שרי (הכל שם) ואפשר דתני וכ"ש בהנאה לאפוקי סברת המקשה הנ"ל דבעי למילף מכלאי הכרם ואי תנא באכילה הו"א דלאו דוקא אלא פי' הנאה ע"ד ואכלת את כל העמים וכדתנן בכתובות ספ"ה ואוכלת עמו למ"ד תשמיש ע"ד אכלה ומחתה פיה:

כלאי בגדים מותרים בב' בבי בתרייתי דנפש היתרא הקדים להו היתרא לאיסורא משא"כ בדרישא. הרע"ב ד"ה אלא כו' וה"ה לעלות וכו' ותנא סגי ליה למתני לבישה משום דאין איסור דהעלאה אלא דומיא דלבישה כדאמרינן פ"ק דיבמות דמש"ה מוכרי כסות מוכרים כדרכן כדלקמן פ"ט מ"ה: