קול הרמ"ז זרעים כח

ה"ז נראה פי' כאילו ב' כרמים הם של ב' בני אדם:

שומרה כו' לרבותא נקטיה דאע"ג שהשומר יושב שם אסור כששער כותש וכ"ש תל בעלמא:

ד תי"ט ד"ה רי"א וכו' ותי' כו' אין זה מן המתמיהים דמ"ש הר"ב דנותן ד"א לא קאי הכא אלא למחול ורצה הר"ב להסביר קצת דברי ר"י במה שמצריך שיהיה מקום הגת ד"א משום דכיון שהגפן נטועה בתוכה נמצאו כותלי הגת כעין גגר לגפן ודומה למחול ומשום דפשיטא ליה דאין לה כי אם הרחקת ו"ט מש"ה לא פי' אבל מאולם לא עלה על דעתו שיצטרך רחוק ד"א מן הגפן דהא בהדיא קתני אם אין שם ד"א ושם ר"ל בכל המקום:

ו הרע"ב ד"ה כשיגיע כו' אם הוסיף כו' כ"כ הר"ם ולשון הירוש' לוקט א' ומניח א' מה שזה פוחת זה מוסיף ע"כ ונלע"ד שיותר בנקל לעשותו במשקל ואח"כ מצאתי להראב"ד ושמחתי שזכיתי לכוין לדעתו והיינו שיעקר אחד וישקלנו ואם אחר שעה מצאו פחות מא' מר' בידוע שהא' הנטוע הוסיף כך גם הוא אבל בזה יש קצת גמגום דשמא הזמן לח ומסייעו יותר להוספה מלמגרעת והיה נ"ל שעוקר אחד ושוקל ואחר שעה עוקר אחר ושוקלו ורואה אם הוסיף בא' ממאתים:

ז או שיצא כשהוציאו הזבל מהבית לשדה וגם דרך פתח אמת המים יצאו חוצה לה:

הזורע כל מתני' זא"ז קתני ל"מ נפלו דלא מכוין כלל לעבודת השדה אלא אפילו עם הזבלים ול"מ עם הזבלים דאיכא לומר דאם יש איזה זרע כבר סרח ונרקב אלא אפילו עם המים ולא עוד אלא אפילו זורע ממש:

תי"ט ד"ה ינפץ וכו' משהוא ראוי וכו' ואכתי תקשי דליתני יקבר וי"ל דכוונת התנא להשחתת כל דבר לפי מה שהוא שעשבים השחתתם בהפיכה ואביב בנפוץ הזרע דקשיא לא חשיבי והיינו מה דמסיים הר"ש וז"ל כמו כן הכא את שדרכו להפך יופך ואת שדרכו לנפץ ינפץ ולעולם אסור והתי"ט החסיר העיקר:

ח הרע"ב ד"ה רא"א וכו' ומאחר שמקצת וכו' פי' דלגבי עלמא איקרו מקצת אבל מ"מ בעי' ר"א שיהיה מקום או מחוז נוהגים כן אבל מקצת בני אדם בעיר א' בטלה דעתן אצל כוללות העולם הכי מוכח בפ' חבית קמ"ד ע"ש:

ד"ה לא קידש אלא דבר שכמוהו וכו' ומש"ה לא תני וחכ"א לא קידש אלא במקום שמקיים דפשיטא הוא שכן לענין מנהגין כל עיר ועיר עבדא מנהגא ולית בה משום לא תתגודדו וכ"ש ערביא דמחוז הוא ומ"ש דבר שכמוהו שמא ר"ל דלא בעינן אותו דבר ממש אלא כמוהו כגון אי מקיימי מין קוץ א' אסור לקיים מין אחר ובלבד שיהיה ראוי זה למה שראוי זה:

פרק ו מ"א בצד הגדר אפי' שקדם הגדר לגפנים וכ"ש אם בנה הגדר אחר הנטיעה:

שהוא גבוה י"ט תני שהוא לאפוקי שלא יגביה הגפנים בסמיכת כלונסות אלא צריך שגוף הגדר יהיה גבוה יו"ד וכן החריץ בעומק א"נ נ"ל דאשמועינן דאם היה גבוה י' אעפ"י שנתמעט קצת מ"מ עריס הוא וזה נראה מדכתב הר"מ נהרס הגדר ונסתם החריץ דוקא נהרס מידי דהוה אכנף שנתמעט בציצית וזה דיוק שהוא כלומר הוא ולא אחר כך גורם דין גרים שאם עכשיו גבהו י' די בכך:

הרע"ב ד"ה מן הגדר וכו' כגון אם היו הגפנים וכו' כ"כ הש"ר דמתניתין איירי דווקא בהכי בבא לזרוע מאחורי הגדר וצריך לדעת מנ"ל הא ולמה לא פי' המשנה כוללת דב"ש אזלי בתר הגפנים וב"ה בתר הגדר וי"ל דמן הירושלמי הוכיחו כן משום דאמרו שם לפי גרסת ר"ש והכ"מ וז"ל מה ביניהון היו שם ב' אמות מ"ד מעיקר גפנים מושחין אינו אסור אלא ב' אמות מ"ד מגדר מושחין אסור עד ב' אמות אחרים ע"כ וזהו הכרחם דמשמע שמצד הגפנים מרחיקים מן הגפנים לכ"ע וכ"כ הר"מ בחי' וק' ומנלן לירושלמי דתפסיה חוטרא בתרי רישי ומה טעם יש בזה ונ"ל דשמעינן להו לב"ה לעיל פ"ד מ"ה דאינו כרם עד שיהיו שם ב' שורות וא"כ השתא דחזינן הכא דחשיבי לגדר כעיקר הגפנים הו"ל כאילו ב' שורות ממש הן ומודדין ד"א מכל צד ונראה דבהכי דייקא מתני' דלא תנן מעיקר הגפנים ותו לא אלא תני לשדה ומשום דמתני' מתנייה משום ב"ה כדכתיבנא בגליון ולב"ה א"ש להזכיר שם שדה משום בזורע מאחר הגדר עסיקינן ושפיר קרי ליה שדה דלצד האחר יש הגפנים ודו"ק:

תי"ט ד"ה ובה"א וכו' די"ל דשאני וכו' טעם זה פי' הר"מ גופיה בפירוש המשנה וז"ל ובה"א שמדות הד"א הוא מעיקר הגדר או החריץ אחר ששריגי אותן הגפנים מתפשטים עליו וכאילו הגדרות הם עקרי אותם הגפנים וכו' והנה טעם זה לא יכחישם הראב''ד ולא קשיא מידי מה שהקשה עליו הכ"מ שלעולם ס"ל שאם בא לזרוע מצד הפנימי שהגפנים מתפשטים ועולים בשריגיהם אז חשבינן עיקר הגדר מפני שהכל מכוסה ונראה לעין שיש עוד עיקרי גפני אחרות בין הגפנים לכותל ושאלו מסתעפים זה בזה אבל עיקר תלונות של הראב"ד הוא בבא לזרוע מאחורי הגדר ששם נראית הפסקתו להדיא ואמנם מחלוקתו עם הר"מ תלוים בשינוי הגירסאות כדכתב שם הכ"מ:

ע"ש תירץ הכ"מ וכו' לא צרכינן להכי חדא דאינה קולא אלא מצד א' דהיינו מאחורי הכותל דלא מרחיקים ממנו אלא מן הגפנים וזו קולא היא אבל מצד הגפנים שוו לב"ה דמרחיקים מן העיקרים ד"א והוא פשוט דקולא זו דב"ש נפק להו מחומרייהו דמחמירי לעיל פ"ד מ"ה דסברי ב"ש דשורה של הגפנים הויא כרם ולא מטא בכאן מטעם עריס וכן אמרו בירושלמי דמתני' מתניי' משום ב"ה ודוקא עריס חשיב להו ככרם ולכן אין לשנות משנה זו בעדיות דקולא דב"ש עיקרה לחומרא:

ב אף הנוטע במאי דמסיים הר"ב לעיל ואין אוסר אלא כנגדו דמותר אפילו בתוך ד"א של עיקרי הגפנים משום דגובה מדרגה מצטרפת לריחוק בהאי טעמא גופא נמשך ר"א לומר דה"נ בב' שורות בעלמא מחשיב הגובה כריחוק והיינו לישנא דאף ומעתה נ"ל דטעות סופר יש בדברי הר"ב וצ"ל הלכה כר"מ ודוקא בפי' ולפ"ז לא שייך ראב"י מסברת ר"א משא"כ הרב דפי' שגובה המדרגה הוא מקום בפני עצמו א"ש ר"א כוותיה:

תי"ט ד"ה עריס וכו' ומסכך וכו' וזהו דיוק שהוא יוצא כלומר יציאה ניכרת ונראה בסיכוך על השדה ואילו תני עריס היוצא הו"א ביציאה כ"ש:

ג החדש אסור הזרע לבדו ומש"ה לא תני קדש:

תי"ט ד"ה אפיפירות וכו' הם נקראים אפיפירות וכו' מ"מ חובה עלינו ליתן טעם לשינוי הל' ונ"ל שאפיפירות הם הקנים או העצים משופעות אבל עריס הוא בהיות כבר השריגים עליהם והכל יחד נקרא עריס ולכן לא יצדק בכאן לשנות המדלה על מקצת העריס וכן אדקדק מדברי הרמב"ם ממקום שהזכיר התי"ט שכתב וז"ל אבל העושה כמין מטה או שברה וכו' והגביה נוף הגפנים מעל הארץ על אותה המטה והדלה אותו ה"ז נקרא עריס ואח"כ כתב שאותם הקנים הם הנקראים אפיפירות ובעל מוסף ערוך כתב שבלשון יוני הוא אילן שאינו עושה עוד פירות מפני הזקנה או לאיזה סבה לפ"ז אשמועינן רבותא דאפילו אילן כזה מותר להביא תחתיו דלא תימא דמצפה שמא יחזור לעשות פירות ולא מבטל ליה:

ד תי"ט ד"ה ואם וכו' וי"ל דלעיל אסור וכו' מלאכה שאינה צ"ל היא זו דפשיט הוא דהא תנן אסור וכן המדלה וכו' ומה גם שלא תקן עיקר הקושיא דמדכתב הר"ב יזרע המותר משמע דאם כבר נזרע אסור אבל באמת הר"ב הוכרח לכל מה שפירש לפי טבע ל' המשנה חדא דהא אסור דתנן לעיל ר"ל אסור לזרוע אפילו בלא הלך החדש אסור ועוד דמקדים לומר ואם הביא ל"ק ואח"כ תנן ואם הלך החדש אסור מוכח דבנזרע איירי אבל בכאן דקדים מותר להביא וכו' ואח"כ אמר ואם הלך משמע דמיירי בעומד להביאו ועדיין לא הובא וליכא למידק הא אם נזרע כבר אסור דא"כ מאי בין אילן סרק לאילן מאכל דאין לומר דאיכא בינייהו דמותר להביא דלמה יתיר לו להביא אם בהלך יאסר ומ"ש התי"ט מדברי הרמב"ם לא שייך להכא דהתם מעיקרא דדינא קאי ודרכו ז"ל לפרש ודרך תנא לקצר:

ד"ה והשאר וכו' ולהרמב"ם וכו' חלילה לתלות בוקי סריקי בפומא דמרן חדא שלמה לא הורהו דין זה בפעם הא' בתאנה דהוה רבותא טפי ועוד דא"כ צ"ל דאשתמיטתיה להרמב"ם התוספתא ואילו נתן התי"ט דעתו על מה שפי' הרמב"ם לא התלה בו סברא זו שהר"מ כתב וז"ל ואסר לו מה שנזרע תחת הקורה ההיא ואעפ"י שהענפים על מקצתם מפני שהיא אפיפירות והתיר לו לזרוע תחת שאר הקורות היוצאות מגוף שקמה מפני שהוא אילן מאכל ע"כ שהבקי בלשונו ז"ל ובקוצר דרכו בפירושו נמצא כל מה שכתב בזה ליתור נפיש אחר שכבר פי' הצריך בבבא דתאנה אלא שודאי שאני ליה בין רישא לסיפא והטעם הוא שסתם סדן ש"ש עומדת לקורות ולכן אם הדלה את הגפן אפילו על מקצת קורה אמרי' דבטלה לגבי הגפן מפני שהיא אפיפירות ר"ל קורה זו אבל בשאר אילנות לא נאמר כן דשאני הבד שמזכיר הר"מ בחידושיו שהוא קטן מקורה מאד ומסתמא נמשכת על כל הבד הגפן המדלה אבל הקורה שהיא ארוכה וגדולה אם היינו דנין אותה כשאר אילני פירות היה מותר מה שלא הודלה עליה אלא מפני שהיא אפיפירות לכן מחמיר בה כאילן סרק אף שאר הקורות כיון שהם גדולות ורחבות וגם דסוף סוף עושות פירות לכן נתן בהם דין אילן פירות אבל משום דסתמן לקורות לכן מטא בה מטעם שהן כל א' וא' כאילן בפני עצמו וכלומר דאית בהו ב' לטיבותא פירות ורחבות ומובדלות זו מזו דאין לומר דבטלין לגבי אותה גפן שאינה יכולה להמשך עליהם וראייה לדבר מה דמסיימים בתוספתא ריב"א אומר אם היה מפציע [פי' ענף או בד מפצל] בין קורה לחברתה כאילו הוא אילן א' וטעמו משום דמציון גפן ממשך דרך המפציע על שאר הקורות כנ"ל ופשוטה של משנה דהכי חילוק בין התאנה לסדן של שקמה ואין ראייה נגד זה מפסק דין של הר"ם דנ"ל בחי' דלא מפליג בין כל אילן עושה פירות ופסק כת"ק ועיין בסמוך: